ספר זה חושף הגות רלוונטית מאין-כמותה לישראל של ימינו. במרכזו מרטין בובר, אחד ההוגים המרכזיים של המאה ה-20, שיהדותו וההומניזם שלו הזינו זה את זה, והיסודות השונים של מחשבתו – הדתי, היהודי והפוליטי – הניבו מחשבה מקורית של אדם שלא היסס לקרוא תיגר על מוסכמות חברתיות ותרבותיות ובהגותו שרטט לפנינו אופק חדש של אפשרויות תאורטיות ומעשיות.
בובר ראה בציונות תנועה בעלת מסר אוניברסלי, תנועת רנסנס של היהדות שמטרתה חידוש ההומניזם המקראי. נקודת המוצא שלו, הן בהגותו הפוליטית, החברתית והדתית, הן בפעילותו הציונית והפוליטית, הייתה השאיפה לאיחוי הפער בין עקרונות המוסר ובין הפוליטיקה המעשית. איחוי זה אפשרי, לדברי בובר, באמצעות שיבה לדמות העברי המקראי, שראה בעצמו אחראי לפני אלוהים בכל תחומי החיים, ובאמצעות שלילת המעמד המוחלט שרבים מייחסים לאלילי שעה כמו מדינת הלאום המודרנית והקפיטליזם, העלולים להשעות את המוסר. במלאכת מחשבת ארג בובר את תפיסתו בשלל נושאים בפילוסופיה הדיאלוגית שפיתח והביאם לידי ביטוי גם בפועלו הציבורי והפוליטי.
פעילותו ההגותית והספרותית של מרטין בובר נמשכה יותר משישים שנה ומקיפה תחומי דעת רבים ומגוונים, החל בתאולוגיה, פילוסופיה, חקר המקרא וחקר החסידות, תולדות הנצרות ומיסטיקה יהודית וכללית, וכלה בספרות, שירה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה וחינוך. בכתביו הוא ביקש להגשים רעיון דתי-מוסרי ולהשפיע על המצב הפוליטי והחברתי.
מתוך הבנה עמוקה של מחשבת בובר על שלל ענפיה ותפניותיה, שלום רצבי מחבר במאמריו השונים בין העולמות השונים לכאורה שעסק בהם בובר ומציגם בתור שלם. הוא מצביע על השינויים שחלו בתפיסותיו של בובר עם הזמן ומותח קווי נביעה והשפעה, השקה והבחנה בינו ובין הוגים בני זמנו כמו הרמן כהן וגרשם שלום.
הגותו של בובר לא הייתה ספונה בתוך עצמה אלא ביקשה להתקיים מתוך דיאלוג ומתוך הכרה בחשיבותו של שיח, ביקשה להישמע ברבים ולהשפיע על הפוליטיקה ועל החברה.