ועודךָ בחיים, ספרה החדש של לאה איני, הוא חוויית קריאה חד-פעמית. בלשון מפעימה בעוצמתה, רווית הומור וכאב, ובגילוי לב אמיץ מספרת איני על הזמן הנסוג לצידו של עירד, אהוב לבה הגוסס — הגוף הנפרד, החיים שהם מערבולת של זעם, ייאוש ונשגב. זהו טקסט אישי עד כאב. אך זה אינו רק סיפור של פרידה — זהו סיפורן של אהבה עמוקה ברוח ובגוף, ושל ההתעקשות לכתוב את הכול, בלי לצנזר ובלי לכחד דבר.
אחרי מותו של עירד, לאה איני ממאנת להתנחם, להסתפק בזיכרונות. עירד – היא יודעת – נשאר.
לצד הממואר ועודךָ בחיים, מופיע כאן הרומן הקצר גאות החול בגרסה חדשה. זהו ספר שהתפרסם לראשונה ב־1992, כשלאה איני הייתה בת שלושים — רומן ייצרי, שהקדים את זמנו. הגיבורה הראשית בו, מירי, היא אלמנה צעירה שבעלה נהרג בעת שירותו הצבאי. כמו לאה איני כיום, מסרבת מירי הבדויה לקבל את הצו החברתי הדוחק בה להמשיך בחיים. בסצנה, שהיא תמהיל של פליני ושל חנוך לוין, תקים הגיבורה אוהל על קבר בעלה ותעבור לגור עמו, פשוטו כמשמעו.
לאה איני עטורת הפרסים, מהסופרות החשובות והנועזות בספרות העברית, פונה אל מי שאיבדו וממשיכים לחיות. ועודךָ בחיים הוא ספר מופתי שחוצה את גבול האבל — ונשאר.
דורי מנור