ועודך בחיים - לאה איני

ארוחת ערב

אַתָּה רָצִיתָ חֲבִיתָה עִם תַּפּוּחֵי אֲדָמָה

אֲנִי רָצִיתִי תַּפּוּחֵי אֲדָמָה עִם בָּצָל, בְּלִי בֵּיצָה

לֹא הִצְלַחְנוּ לְהַסְכִּים.

לָקַחְתָּ לְךָ סַכִּין וּמַזְלֵג מִן הַמְּגֵרָה

אֲנִי הוֹצֵאתִי כַּף.

נְשִׁימָתוֹ שֶׁל כַּדּוּר הָאֲדָמָה הַמִּסְתּוֹבֵב כְּבֵדָה

וּבַמַּחְזוֹר הַפּוֹעֵם כָּתוּב שׁוּב חֻרְבָּן.

הָאֲוִיר מוּצָק, נִשְׁאָר בְּצוּרַת הַגּוּף

אִם נַעֲבֹר דַּרְכּוֹ, נוֹתִיר חוֹתָמוֹת אֲנִי מְאֻבָּנוֹת אַחֲרֵינוּ.

לְאָן נֵלֵךְ מִכָּאן?

"אֵין לָדַעַת מָה יִקְרֶה בַּשָּׁעָה הַבָּאָה", כותבת רינה לבנון, בספר ביכורים מרענן ולופת. חוסר הידיעה הזה, שהופך למצב קיומי של ממש, מעמיד את הדוברת בשירים בגובה עיניהם של ילדיה המבקשים שתעניק להם בטחון. אלא שלבנון מציעה דבר מה אחר – כנות מפליגה והתבוננות אמיצה: "אֲנִי רַק יוֹדַעַת שֶׁאֲנִי רוֹאָה אוֹתָךְ עַכְשָׁו". ביד אמן, מצליחה לבנון לשרטט את נקודת שיווי המשקל המתערער ברגעי פחד, אכזבה ונטישה, ולשמוט את הקרקע תחת רגלי הקורא.

מול חוסר האונים הזה, מציעים השירים שני ערוצי פעולה. הראשון הוא הרחבת המבט החוצה, אל העצים, הפרחים ועונות השנה, שהופכים לעדויות לחיים ולכוחם לגבור על המשבר: "סַיְּפָן חָרְפִּי וָרֹד פּוֹרֵחַ פִּתְאוֹם / בְּלֵב תְּעוּקַת הַסְּתָו". השני הוא החיבור לדמיון. לעיתים הדמיון הזה מעמיד תמונות במימדים מיתיים, ולעיתים הוא מייצר אפקט קומי וגרוטסקי ביחס למה שנדמה תחילה למאיים. בשני המקרים, הוא מאפשר לה לעצב מחדש את יחסה אל העבר ולהתייצב באומץ מול ההווה והעתיד.

יוני דוד

רינה לבנון היא יוצרת בין-תחומית, יזמית ואשת-חינוך. מכהנת כְּרַבַּת-קהילה וחיה עם משפחתה על שפת השבר הסורי-אפריקני, בעמק החולה שבגליל העליון. חתך הזהב הוא ספרה הראשון.

איך אפשר להמשיך להאמין באנושיות אחרי טבח 7 באוקטובר? האם אפשר להיות גם חזק וגם מוסרי? האם ישראל עדיין שייכת למערב? מה באמת מציעים לנו הימין והשמאל בישראל? ואיך כל זה קשור לזהות יהודית ולייעוד היהודי? 

לנוכח האכזריות של טבח שמחת תורה, והפציעה המוסרית שגרמה לנו האלימות שאנחנו חיים בתוכה, מוּסר תחת אש מבקש להפנות את המבט לערכים ולמוסר המכוונים את האסטרטגיה של ישראל בשעות מלחמה ושלום. 

במשך אלפיים שנות גלות העם היהודי לא נדרש לקונפליקט העתיק בין מוסר לכוח, אבל מאז 1967 הולך ומתגבר הצורך בבירור הנושא. ישראל קמה על בסיס זיקה למערב, אבל מצויה במזרח התיכון, ונדרשת להכרעות בעולם המצוי במשבר בין ליברליות, שהסלימה לכדי פרוגרסיביות מטורללת, לבין פופוליזם לאומני ימני.

במאבק בין תביעה מוסרית לשוויון ולזכויות משמאל, לבין תביעה מוסרית להכרה בייחודיות ובזהות לאומית מימין, מציג מוּסר תחת אש דרך שלישית: הכרה הדדית. זהו פתרון פשוט לכאורה אבל קשה ליישום, שבו כל צד מבקש הכרה לעצמו, ובה בעת נדרש להיות מחויב להעניק אותה חזרה לאחרים. 

בהתבסס על רעיונות מתחום הפילוסופיה הפוליטית־חברתית, מציע עמיחי פישר מיפוי מדויק של כשלי הימין והשמאל בישראל, בלי העמדת פנים של אחדות ומרכז, תוך ניתוח מבריק של שני עשורי הסטטוס־קוו בהם ישראל שקעה בפסיביות צבאית ומדינית.

כך המאבק בין ימין לשמאל בישראל מוצג כממוקד בשאלה אחת: האם ניתן להאמין שבעתיד יסכימו הפלסטינים להכיר בישראל? התשובה שכל אחד מאיתנו נותן לשאלה זו מכתיבה את הבחירות הפוליטיות שלנו. מוּסר תחת אש תובע להישיר מבט לסכסוך הישראלי־פלסטיני – ולהחליט מי אנחנו. 

עמיחי פישר עסק במשך שנים בהפחתת הרגולציה, בתפקידו כסמנכ"ל האחראי על התחום במשרד ראש הממשלה. כיום הוא פעיל במסגרת "האינטרס הישראלי", פורום חשיבה שמאמין בהכרח של ישראל לפעול כציר יחד עם מדינות ערב המתונות. הוא גדל בציונות הדתית, אבל פנה בהמשך לחילוניות, ומכיר את שני העולמות. את הרעיון של הכרה הדדית הוא מוצא ביסודות האמונה היהודית באל אחד ובשילוב שבין הייחוד היהודי לבין מוסר אוניברסלי שהעניק העם היהודי לעולם. 

״גם אני ניסיתי לברוח מכאן. רציתי לטפס מהבור, לצאת מליפתא. אבל המקום הזה שואב, שואב בעיקר אנשים מהסוג שלנו."

איפה שמתחיל הפרא הוא רומן טורד מנוחה המתרחש באזור הסְפר של גיל ההתבגרות, במרחב פרוץ שבו קווים נחצים והסדר מתערער. רגע אחד גיבור הספר הוא משה משכונת גילה, ובמשנהו הוא משי שגר בחורבה בקצה העיר יחד עם קבוצה של נערים שכל אחד מהם אבוד על פי דרכו. הוא מוכן לעשות כמעט הכול בשביל לבנות מחדש "בית" בגן העדן המתפורר הזה, אך בורות עמוקים, חיצוניים ופנימיים, מאיימים למוטט הכול. הגבולות בין נקי למטונף, בין יפה למכוער ובין מין לאהבה מתרופפים ונקרעים אט־אט, ועליו ללמוד לטרוף, ומהר – לפני שייטרף בעצמו. 

הכתיבה של עמרי גנשרוא פורעת את הסדר הקיים בחן בלתי רגיל. החופש השפתי שלה נשען על היכרות מעמיקה מאוד עם העברית, והמחול הסוער שהיא מחוללת עם השפה הוא עלילה יפהפיה וכובשת בפני עצמה. 

זהו רומן הביכורים של עמרי גנשרוא – סופרת ומשוררת צעירה, זוכת פרס רחל נגב לשירה לשנת תשפ"ד, וירושלמית שעוסקת בחקר שפות, תרגום ומפגשים בין־תרבויות באוניברסיטה העברית. 

הספר נכתב במסגרת תכנית "רזידנסי טחנת הרוח" בתמיכת משכנות שאננים ובסיוע קרן ברכה וקרן ירושלים.