תיאה אומרת שאני צריכה לעבור מהתמודדות עם ג'וק סטטי להתמודדות עם ג'וק דינמי. בזמן השיחה אנחנו מתמסרות עם עשרת הג'וקים מפלסטיק. בהתחלה היא זורקת לעברי אחד. אני הודפת אותו בעוצמה והוא עף חזק ופוגע בה. היא אומרת שזה לא טניס, אני צריכה לתת לו ליפול עליי. את הבא אני תופסת ביד. אני זורקת אותו לעברה. היא ממטירה אותם עליי, בקצב גובר, עד שאני לא יכולה לתפוס.
בסוף המפגש היא גאה בי, רוצה שנשיק כוסות מים לכבוד ההישג, רק שבכוסות נשים את הג'וקים. היא יוצאת מהקליניקה לשטוף אותם. כשהיא חוזרת הג'וקים מנצנצים, הפלסטיק זוהר מניקיון. היא שמה אחד בכוס המים שלי ואחד בכוס המים שלה. כמו קוביית קרח אני אומרת לעצמי. כמו זית ירוק במרטיני. כמו קליפת תפוז בבורבון עם ג'ינג'ר אייל. אנחנו משיקות כוסות ולוגמות.
אישה סובלת כל חייה מחרדה מג'וקים. חורף אחד היא מחליטה ללכת לטיפול, לפני שהקיץ יחזור והם "יגיחו שוב מהביוב אל הכיור, יִלָּחֲצוּ דרך החריצים שבקירות, יארבו בכל פינה."
בטיפול היא לומדת איך לחיות עם ג'וקים מפלסטיק ואז עם ג'וקים חיים, ובעיקר לומדת להכיר את האופן שבו הנפש מתפתלת סביב פחדים וזיכרונות, יחסי כוחות ויחסים בכלל. הטיפול הופך למסע פנימי של אהבה וסלידה המסופרים בהומור חד, בכנות גדולה ובאומץ יוצא דופן.
אורית זמיר היא יוצרת קולנוע וטלוויזיה זוכת פרסים. כתיבתה התפרסמה עד כה בכתבי העת גרנטה ופטל. נא לא לרסס הוא ספרה הראשון.