סֶדריק מתחיל כמו סיפור מתח: גיש עמית מדפדף בעיתון ורואה באקראי את שמו של חייל קרבי שנהרג בעזה — צעיר ישראלי־פיליפיני, בן למהגרת עבודה ולאב שגורש כשהיה ילד. הוא מזהה את פניו מיד: תלמיד שלימד פעם בתיכון בדרום תל אביב. בבית הספר הם כמעט לא החליפו מילה. עכשיו, כשכבר מאוחר מדי, הוא מנסה להתחקות אחר חייו ומותו.
הוא מנהל שיחות עם אמו ועם אלמנתו, פוקד טקסי זיכרון צבאיים וקהילתיים ופוגש את חבריו מבית הספר ומהצבא. סצנות יוצאות דופן נרקמות לתוך הסיפור: תחרות מלכת יופי של הקהילה הפיליפינית, ביקור בחנות נשק בלב העיר, שיחה במועדון איגרוף, ומפגש עם תלמידים לשעבר, חבריו של סדריק, שמזכירים למחבר שגם הכתיבה עצמה כפופה להבדלי כוח: "אם היינו לבנים, לא היית כותב עלינו ככה", אומר לו אחד מהם בסוף ערב ארוך.
סֶדריק אינו אלבום זיכרון. מתוך הרסיסים נבנה סיפור שלם — חד, מצחיק ומלא חיים. במקום מחאה קולנית, מציע גיש עמית קשב עמוק. סדריק הוא קינה של מורה לתלמידו, אבל גם מתווה לסיפור ישראלי אלטרנטיבי. זהו מסמך ספרותי נדיר בעוצמתו, שמבקש מקוראיו דבר פשוט: להטות אוזן ולהקשיב.
דורי מנור
___________________________________
"ספר פיוטי ונוקב, שמתאר את מה שעבר על החברה הישראלית בשנתיים האחרונות מנקודת מבט חדשה וחיונית מאוד".
דרור משעני