"והדוד יוס'קה לוקח אותי החוצה – אנחנו עומדים ליד התא של הפרה צארינה, והיא מלחכת חציר מידיי, והוא שם עליה יד כאילו עוזר לי להיפרד ממנה, אבל בעצם כדי לא למשוך אלינו את האש מחצי המשפחה המתנגדת. והוא משביע אותי שלא איכנע ולא אישאר בשביל אף אחד, כי אין באמת בשביל מה. כבר ראה בעיני הקוזאקים של מאכנו לפני שבע שנים את הסוף, והבין שקיבלנו מאז זמן שאול, הבין היטב. והוא מוציא מכיס הרובשקה שלי, מעל לחיקי, את המעטפה שהוא עצמו הכין לי היטב יומיים קודם ובה הסרטיפיקט לפלשתינה ששלחה לי רחל, והוא מביט בתעודה שבפנים כפי שאולי משה הביט מהר נבו, והוא מנשק את המעטפה ומחזיר אותה יפה למקומה, בכיס שלי. "
בוסיה יענקלביץ', אישה צעירה, מגיעה מאוקראינה החקלאית, הבזוזה, לארץ ישראל לפני כמאה שנה. אלו זמנים רדיקליים בהם העולם כולו ישתנה ובקהילות היהודיות נטרפים קלפים וגורלות. בעולם שלה, מה שיש בשביל לשרוד ולנוע הלאה זה תמימות וחריצות ידיים. וחלומות יש לה, שמכוונים את צעדיה, וידידיה הספרים הולכים בתוך לבה לכל מקום.
אהוד הלוי גדל ביישוב חלוצי ישראלי ומצעירותו שמע סיפורים על חלוצים חקלאיים וגיבורי מלחמות, שעורבבו עם סיפורי התורה ועם סיפורים על אנשים עקשנים ומוזרים בקהילות רחוקות-קרובות של עם ישראל. כל אלו התמזגו עם סיפוריה של סבתו בוסיה, שליוו את ארבעים שנותיו הראשונות לכדי הספר הזה, שחלקו דמיון אך כולו אמת, והוא מסע היסטורי-לשוני רחב ומרהיב, הכתוב בתנופה מעוררת השתאות, אל החלוציות. ידיים עובדות, מלאות אמונה ורוויות מהמורות וצער; ראשית אחת, שכתובה בתעצומות ידע ונפש, המאירה באופן מצמרר ורלוונטי מאין כמותו על חבלי הלידה הקשים והמפליאים של המקום הזה שלנו.
אהוד הלוי הוא כוורן. מתגורר באיילת השחר. זהו ספרו הראשון.