לטעות נכון - למה חשוב להיכשל כדי להצליח

תיאודור הרצל חוזה המדינה, הלך לעולמו ב-1904, והוא בן 44 שנים. כעבור שלוש שנים הלכה לעולמה גם רעייתו ז'ולי לבית נשאואר, בגיל 40. לבני הזוג הרצל נולדו שלושה ילדים: פאולינה, הנס וטרודֶה. גורלם של הצאצאים לבית הרצל היה מר. כולם סיימו את חייהם בנסיבות טרגיות ובטרם עת. פאולינה נפטרה בבורדו שבצרפת ב-1929 בגיל 39, מכורה לסמים וחולת לב. שלושה ימים לאחר מותה אחיה הנס, שסבל מבעיות נפשיות כל ימיו, התאבד בירייה. השניים נקברו יחד. הבת השלישית, טרודה, נישאה ונולד לה בן, נכדו היחיד של הרצל. גם טרודה סבלה מבעיות נפשיות ואושפזה תכופות. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היתה מאושפזת כחולה כרונית ובהמשך הועברה למחנה הריכוז קונילמליםטרייזנשטט, שם נספתה ב-1943. בת 50 היתה במותה. בנה היחיד, סטפן תיאודור נוימן, נשלח לפני המלחמה לאנגליה ובהמשך שירת בצבא הבריטי ובקהילת המודיעין. ב-1946, משנודע לו מה עלה בגורלם של הוריו, התאבד בקפיצה מגשר. בן 28 היה במותו.

סיפורה האישי של משפחת הרצל חושף חיי נישואים אומללים של ההורים וגורל מר ואכזר של צאצאיהם. קשה להאמין שמקבץ כזה של אירועים טרגיים פקד משפחה אחת, ולא סתם משפחה מן השורה, אלא את משפחתו של מי שכונה "מלך היהודים", האיש שחזה את המקום שישמש כבית ליהודי העולם וילדיו שלו היו לנסיכים ללא בית.

השבעה באוקטובר השאיר אותנו מוטלים בצד הדרך, פצועים וחבולים. ההווה הפוליטי והתקשורתי ממשיך לדהור קדימה, לא מתעכב ליותר מהגשת עזרה ראשונה. המבט משוטט, אבוד, מבקש נקודת אחיזה, מבקש להקנות לדברים משמעות, מבקש נחמה, או לפחות התיחסות.

האם התרבות עשויה להעניק לנו את ההתיחסות המצופה? האם הספרות יכולה לשמש כמדורת שבט, כשיח מתמשך בין כותבי עברית, שיח של קהילה אחוזת טראומה ואבל, מעין קבוצת תמיכה?

ספר זה מציע קריאה ביצירות עבריות שמבליטות מוטיבים של טראומה ומשבר. היצירות נקשרות להלכי רוח רווחים בחברה הישראלית בהווה. השאלה המרחפת מעל הספר היא האם אנחנו מסוגלים לשאוב מן הספרות העברית תובנות רלוונטיות, מזור, נחמה או תקווה.

הספר בוחן קשת רחבה של סופרים, ממנדלי מו"ס ועד אורלי קסטל בלום. כך מתקבצת כאן ספריה קטנה של ספרות טראומה ושבר, אבל גם של תקווה, או לפחות כנות.
 
חגי דגן הוא סופר, חוקר תרבות ומחשבה יהודית ומרצה במכללת ספיר. זהו ספרו הארבעה עשר.