"הסיפור הוא על אמון ביצירה, לא על התקבלות על ידי התקופה."
בספרון נפיץ זה אריאנה הרוויץ מתייצבת מול מוסכמות התרבות העכשווית ומאתגרת את תפקיד הסופרת בעידן של שיווק חנפני, אידאולוגיה ותביעות לצנזורה עצמית. הרוויץ משלבת קטעים קצרים, הגיגים, ציטוטים ופרגמנטים אישיים, ומתעמתת עם שאלות על חופש היצירה, מהות הכתיבה, גבולות השפה, והלחץ להתאים את הספרות לפוליטיקת הזהויות שהשתלטה על השיח.
רעש התקופה הוא כתב הגנה מקורי, הנקרא בקצב מהפנט של מכונת ירייה. בסגנונה המבריק אריאנה הרוויץ מגוננת על החירות האומנותית ומביאה קול הכרחי שאינו מתיישר עם הציפיות.
"כשאני מוכנה לחזור לכתוב אני כמו חייל בתנוחת ירי, האצבע על ההדק. הכתיבה מופיעה קודם, כמו תרופת נגד, כמו מורפיום לפני הבליעה. מה שמכנים סגנון הוא בסך הכול ניסיון למנוע מהנשק לירות בזמן הלא נכון."