בואו נדבר על פיזיקת קוונטים -

בספרו ישראל לבדה שוזר ברנאר־אנרי לוי חמישים שנות היכרות מעמיקה עם ישראל, וחושף תמונת עומק של תגובות העולם לטבח השבעה באוקטובר: הגלים החדשים והמרים של השנאה העתיקה ביותר – האנטישמיות, הסיבה שבגללה ישראל נושאת לבדה את המלחמה על קיומה; וחושף מה המשמעות האמיתית של המערכה הזו עבור ישראל –  ועבור העולם כולו.

ישראל לבדה היא מסה אישית, נוקבת ומטלטלת על בדידותה של ישראל ועל טראומת שבעה באוקטובר — החל מעדותו בגוף ראשון של לוי מייד לאחר הטבח. ב־8 באוקטובר 2024 עלה לוי על טיסה לישראל כדי לשאת עדות לטבח ולפלישה חסרי התקדים של חמאס. משם הוא מרחיב את עדשתו ומשלב בתוכה חמישה עשורים של כתיבה, עשייה ופגישות עם כל מנהיגי ישראל, ממנחם בגין ועד שמעון פרס, מיצחק שמיר ויצחק רבין ועד אריאל שרון – ומעל הכול, מחויבות ארוכת שנים לאמת, לצדק ולציונות.

מנקודת מבטו הייחודית כפילוסוף וכאינטלקטואל מוביל, מנתח לוי את "הרוע המוחלט" שנחשף בשבעה באוקטובר, ומספר כיצד איראן, רוסיה, סין, טורקיה וארגונים אסלאמיסטיים קיצוניים זיהו הזדמנות – וניצלו אותה. הספר עוקב אחר הדרך שבה אירוע היסטורי מורכב זה הפך בתוך שבועות ל"פרט שולי" בתודעה העולמית, בעיצומו של גל אנטישמי עולמי העוטה מסכה של אנטי־ציונות. אחת לאחת מפרק לוי את הטענות הקוראות ל"הפסקת אש עכשיו" ללא שחרור החטופים, ואת קריאות ה"פרספקטיבה הרחבה" שמבקשות לטשטש את המציאות. זהו כתב הגנה מרגש על נשמתה של הציונות ועל ניצוץ הקיום הישראלי – והכרזה ברורה: המלחמה הזו היא מלחמה קיומית, לא רק לישראל אלא לעולם המערבי כולו. ולמרות דחיפותה – ישראל ניצבת בה לבדה.

ברנאר־אנרי לוי הוא פילוסוף, קולנוען וסופר, מחברם של למעלה מ־45 ספרים, ביניהם גאונות היהדות, ורטיגו אמריקאי, ברבריות עם פני אדם, מי רצח את דניאל פרל? והאימפריה וחמשת המלכים. הוא יצר שמונה סרטים תיעודיים על המלחמות בבוסניה, בלוב; בכורדיסטן העיראקית, שהייתה נתונה במצור של דאעש; וכן באפגניסטן, סומליה, בנגלדש, ניגריה ואוקראינה. פועלו של לוי כהוגה, כסופר וכקולנוען שזור בפעילות הומניטרית. מזה חמישים שנה הוא מסקר את “המלחמות הנשכחות” של העולם ומקדיש להן ספרים רבים, סרטים ומאמרים.

עושָׂה כרצון גופי, ספרה של טלי ברייר, הוא עדות יוצאת דופן, בגוף ראשון, של שורדת אונס והתעללות מינית מתמשכת, עדות הנעשית לשירה אשר כנותה מפלחת לב. עם זאת, אין שירה זו כלי תרפויטי או תיעודי, וגם לא כתב האשָמה, כי אם מעשה ספרותי. ברייר מצליחה לשמור על מרחק מדוד בין עמדת המתבוננת לעמדת החוֹוָה, בין פאסיביות כפויה (ברייר גם חיה עם תסמונת טורט, המהדהדת בספר את אובדן השליטה בגוף) ובין האקטיביות שבעצם מעשה הסיפור. השימוש שלה בלשון המקורות ובמחזורי תפילה מדגיש את כוחה לשמור על גרעין של אמונת־אנוש לנוכח מעשים שאין הדעת סובלת. הכתיבה, השירה, היופי והתפילה הם בידיה אמצעים לקנות מחדש שליטה בגופה ובחייה, לבצר אוטונומיה בעולם ולברוא רובד נוסף של קיום.

טלי ברייר, ילידת פתח תקוה 1998, היא בוגרת אוניברסיטת בר אילן בספרות משווה ומדעי הרוח, סטודנטית לטיפול בהבעה־בהקלדה באוטיזם וסייעת בבית ספר לאוטיסטים. עושָׂה כרצון גופי הוא ספרה השני, אחרי מתכון לעוגיות שבורות (צמרת, 2021).

דן בן־אמוץ, עמוס קינן ואורי זהר היו כוכבי תרבות ישראליים בשנות ה־ 60 וה־ 70 שהותירו חותם על הסצנה החילונית־ליברלית. הם כתבו טורים בעיתונות, פרסמו ספרים ויצרו סרטים, שזכו לתהודה ציבורית רחבה. ביצירותיהם הם עסקו בנושאים כמו המיליטריזם בחברה הישראלית, מעמדו המתחזק של הממסד הדתי, הסיאוב בצמרת השלטון והקונפורמיזם שמאפיין את הישראליוּתּ עד עצם היום הזה.

את אלה שכחו מנסה לענות על השאלה מדוע חרף היותם דמויות מפתח נדחקה פעילותם הפוליטית של בן־אמוץ, קינן וזהר מן המחקר ומן הזיכרון הקולקטיבי, ולא רק בעטיין של שערוריות שנקשרו בשמם. באמצעות ניתוח יצירותיהם האמנותיות וכתביהם הפובליציסטיים, בוחן ד״ר אלעד וקסלר את דמותם של השלושה, שבעטו באתוס הציוני־סוציאליסטי, ובה בעת חשו שאין להם ארץ אחרת. הביקורת שמתחו על דרכה של ישראל תקפה גם היום, וביתר שאת.