כשפרויד קרא את "זיכרונותיו של חולה עצבים" מאת השופט דניאל פאול שרבר, ניצב מולו אתגר כפול: מצד אחד מדובר במסמך ייחודי שבו אדם פסיכוטי לחלוטין מתאר – בשפה מדויקת ולעיתים נשגבת – את עולמו הפנימי, את התגלות האל, את הפיכתו ההדרגתית לאישה ואת סדר העולם החדש שנגלה לו; מצד אחר, כפסיכואנליטיקאי בראשית דרכו, נדרש פרויד ליישם את כליו החדשים על מקרה של אדם שלא ישב על ספת הטיפולים אלא דיבר מתוך ספר.
בחיבורו פורץ הדרך על מקרה שרבר (1911) מנסה פרויד לפרש את שיגעונו של שרבר דרך פריזמה של משאלות מיניות לא מודעות, ובכך ממשיך לפתח את תורתו על הנוירוזה, ההדחקה והעבר הילדי, ומרחיב אותה לניתוח מצבים פסיכוטיים. הקריאה בפרויד חושפת את כוחה המפליא של הפסיכואנליזה, אך גם את מגבלותיה.
המהדורה העברית של הספר כוללת לא רק את חיבורו המלא של פרויד, בתרגום מדויק ורהוט מאת רות גינזבורג, אלא גם מבוא מקיף מאת נועם אורדן אשר סוקר את ההקשר ההיסטורי של האשפוז הכפוי בגרמניה, את עולמו של שרבר ואת מקומו של המקרה בתולדות הרעיונות. לצידם מופיע תרגום לנספח נדיר, פרי עטו של שרבר עצמו, שנכתב ככתב הגנה על זכותו להשתחרר: "באילו נסיבות ניתן לכלוא אדם הנחשב לא שפוי בבית חולים לחולי נפש בניגוד לרצונו המוצהר?".