האם שוֺנוּת תרבותית אמורה להשפיע על תכנון המרחב בישראל, ואם כן - כיצד?
ציבור, שיתוף, קרקע, ספרו של קייס נאסר, עוסק בהבניית המרחב העירוני של החברה הערבית בישראל ובמפגש שלה עם המדינה ומוסדותיה, וממחיש את הקשרים הסבוכים שבין חוק, לאומיות, חברה, תרבות ומרחב. הוא עושה זאת דרך התמקדות בשני מקרי מבחן: האחד הוא ניסיון ההקמה של עיר חדשה לאוכלוסייה הערבית בישראל, והאחר הוא תהליך של איחוד קרקעות בשטחי השיפוט של מועצות קיימות וחלוקתן מחדש.
נאסר משתמש בתאוריות של צדק חלוקתי מרחבי ומבקש לבחון באמצעותן את התרבות הערבית בישראל ואת המקום, תרתי משמע, שהיא מעניקה לאחיזה בקרקע, לעומת יחסן של מוסדות המדינה לקרקעות. בתוך כך נחשפים היחסים בין חברת הרוב היהודית לחברת המיעוט הערבית, הפערים הבין-דוריים בחברה הערבית והשפעתם של אינטרסים כלכליים ותרבותיים על חלוקת הקרקעות בישראל.
חסמים מצד מוסדות המדינה, הנובעים בין היתר מעיוורון תרבותי ומאי-הבנה של מאפייני התרבות של ערביי ישראל, בולמים את התפתחותו של שוק נדל"ן דינמי. לצדם משפיעים על התפתחותה של החברה הערבית במרחב הן המבנה החברתי שלה, הן מוסדותיה, תפיסותיה ומסורותיה. אין זה מתמיה אפוא שלתכנון המרחב העירוני השלכות כבדות משקל על החברה הערבית בישראל ועל המדינה כולה.
מלבד תיאור הקשיים והמורכבויות נאסר מציע בספר זה תפיסה חדשה של תכנון וחקיקה, שתבטא את צורכי המדינה ודרישותיה ותכיר בצרכים ובדרך החיים של החברה הערבית. הוא מנתח את פעולת הגומלין בין תכנון לתרבות ופורס את מנעד הדילמות והאפשרויות העומדות לפני הציבור הערבי בישראל כיום, ציבור שנע בין מסורת למודרניזציה, בין חיים כפריים לחיים עירוניים ובין ניסיונותיו לדאוג לצרכיו ובין הרגשת האיום על תרבותו ועל המרקם החברתי שלו.