שמעון הפוליטיקאי פרס המדינאי

בחלק השלישי של ספרו מגיש המחבר לקורא מאמרים נוספים שכתב במהלך מלחמת "חרבות ברזל"; בין היתר עונה המחבר, ד"ר אפרים חמיאל, על השאלות הבאות: 

מהי משמעות המדרש שלפיו כפה אלוהים על עם ישראל את הר סיני כגיגית כדי שיקבלו את עשרת הדברות? האומנם נכפתה התורה עלינו? אם אכן נכפתה, כיצד אפשר להעניש את העוברים על מצוותיה? 

האם מדרש האגדה שלפיו בתורה תרי"ג מצוות מציג עובדה, או שמא המִּספר אינו מחייב? 

מהו מקורה של הילולת ל"ג בעומר במירון? הייתכן שנקבעה בעקבות שתי טעויות בקריאת טקסטים? 
האם אסור לנשות ישראל להשתתף בלחימה? האם מותר להן? האם הן חייבות? מה אומרים מקורות היהדות בשאלה זו? 
מה הייתה עמדת פוסקי ההלכה לגבי תלמוד תורה לנשים, וכיצד השתנתה לאורך הדורות עד למהפכה בתחום בדורות האחרונים? 

מהי משמעות מדרש האגדה שלפיו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה בסיני? האם פשוטו כמשמעו? מהו אפוא מעמדו של מדרש האגדה בהגות היהודית? 

מהו ההבדל בין אזהרה להתראה במשפט העברי, ומהן הדרישות מבית הדין בנושא זה לגבי ענישת העבריינים?

ד"ר חמיאל חוקר את ההגות היהודית בעת החדשה, בעל תואר שלישי במחשבת ישראל מהאוניברסיטה העברית. חבר בוועד המנהל של האופרה הירושלמית.

ואף על פי כן חינוך לחברה משותפת הוא ספר חשוב, עדכני ומעורר תקווה המבקש להאיר את האפשרות לחיים משותפים בישראל גם בתקופה של מתחים, שסעים ומשברים. הספר מציג אסופת מחקרים שנערכו במסגרת מעבדת המחקר במרכז לקידום חיים משותפים במכללה האקדמית בית ברל בין השנים 2025-2020, והוא עוסק בשאלה כיצד חינוך יכול להפוך לכלי ממשי לבניית חברה מכבדת, שוויונית ודמוקרטית יותר.

הספר בנוי משלושה שערים: חינוך פורמלי בבתי הספר, חינוך בלתי פורמלי במרחבים קהילתיים ותרבותיים, והשכלה גבוהה בקמפוס רב תרבותי. דרך מחקרים מגוונים נחשפים הקוראים למפגשים בין יהודים לערבים, למורכבות של שפה וזהות, לאתגרים של מורים המלמדים בחברה שאינה חברת מוצאם, וליוזמות המנסות ליצור דיאלוג גם במציאות טעונה. באופן הזה הספר מאפשר לקוראים להבין שחברה משותפת אינה רעיון מופשט בלבד אלא תהליך חינוכי מתמשך הנבנה בצעדים קטנים, במפגשים יום-יומיים ובבחירות פדגוגיות מודעות.

ייחודו של הספר הוא בשילוב בין תיאוריה, מחקר ופרקטיקה; הוא אינו מסתפק בהצגת קשיים אלא מציע דרכי פעולה, מודלים חינוכיים ותובנות יישומיות לאנשי חינוך, למנהלים, לקובעי מדיניות ולחוקרים. לצד המורכבות שזור בו יסוד עמוק של תקווה: האמונה שמפגש, הקשבה, שפה משותפת והכרה הדדית יכולים להרחיב את מעגלי השותפות. לפנינו ספר המזמין את קוראיו לחשוב מחדש על תפקיד החינוך בעיצוב עתיד משותף.

עורכות הספר: ד"ר רמה מנור, ד"ר וורוד ג'יוסי, ד"ר אורלי חיים ופרופ' אילנה פאול-בנימין הן נשות סגל בכירות במכללה האקדמית בית ברל, מכהנות בתפקידים בכירים במכללה וחוקרות פעילות במעבדת המחקר לקידום חיים משותפים.