נמסטה

אסטרטגיות גורליות, מפסגות יצירתו של ז'אן בודריאר, הוא ספר ההמשך לסימולקרות וסימולציה (הוצאת הקיבוץ המאוחד). בספר זה כבר לא מדובר בקדימות האובייקט, הדימוי, ובתקופתנו הסימולקרום (העתק חסר מקור), אלא בניצחון מוחלט שלהם, ביציאה משליטה ומבקרה, שגשוג חסר גבולות, אקסטזה תמידית של המערכות. 

האובייקט הוא כל מה שאינו סובייקט, והוא יכול להיות סופת טייפון, כיסא, הר, מחשב, דימוי, רומן וגם אלגוריתם, אייפון וכמובן סימנים. ואמנם, עולמנו מלא להתפקע באובייקטים מכל הסוגים, באינספור סימנים, והם יוצרים סדר חדש משלהם, שבו הם השולטים ואנחנו הנשלטים, ורק מתוך הזיה וחידלון הרוח אנחנו ממשיכים לתפוס עצמנו כאדונים. 

בספר זה מבקש בודריאר להיכנס לראשם של האובייקטים ולראות את העולם מנקודת מבטם, שכן לטענתו הם ישויות ערמומיות בעלות מערך התנהגותי משלהן. הוא מגלה את שפת הפתיינות שבאמצעותה הם מתקשרים ומתמרנים אותנו, ועומד על תכונות נוספות כגון היפוך, קיטוב, משחקיות, גורליות, פריצות, אדישות והליכה עד הסוף. אינדיבידואלים רבים בתקופתנו מאמצים התנהגות של אובייקט ולכן נראים לנו מופקרים: פוליטיקאים, אנשי עסקים, בדרנים, טרוריסטים, משפיענים ברשתות החברתיות וההמונים עצמם. במידה מסוימת כולנו קורבנות האובייקט וחבורתו; כולנו בני ערובה של הסדר הקיים. אם האינדיבידואל רוצה להישאר רלבנטי עליו לאמץ אסטרטגיות גורליות, שהן כללי הפעולה של האובייקט, ובכלל זה גם של הבינה המלאכותית. 

ז'אן בודריאר (1929–2007) הוא מגדולי האינטלקטואלים הצרפתים של המחצית השנייה של המאה העשרים. כתביו עיצבו ועדיין מעצבים את השיח בביקורת התרבות, החברה והמדיה. עד היום ממוקם בודריאר בקצה שוק הרעיונות, כיצרן של שיח מקורי ושנוי במחלוקת, אשר כנגד רצונו הפך אותו לסינונימי עם המונח פוסטמודרניות. 

הזכות לחינוך ולהשכלה נתפסת כזכות רחבה ומהותית המהווה בסיס למימוש מרבית זכויות האדם האחרות: כבוד האדם, הערכה עצמית, חירות, חופש העיסוק, זכות הקניין, חופש דת, חופש המחשבה והביטוי. מימושה הכרחי לא רק ליחיד אלא גם למעגלים החברתיים והתרבותיים הסובבים אותו, והוא מעשיר את החברה כולה. חשיבותה של זכות זו גדולה במיוחד עבור אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים ואוכלוסיות מוחלשות, אשר לרוב חסרות הזדמנויות למימושה. רוב בעלי הזכות לחינוך הם קטינים או נעדרי כשרות משפטית, ולכן מתעוררת דילמה מהותית בין אחריות המדינה למימוש הזכות לבין זכות ההורים לחנך את ילדיהם בהתאם להשקפת עולמם ולשיקולי טובת הילד. לפי התפיסה המשפטית, זכות ההורים איננה זכות עצמאית, והזכות הראשית היא של הילד; ההורים משמשים פה לרצונו ולצרכיו של הילד.

ספרו של אילן עמר בוחן באופן מקיף את הזכות לחינוך, ובכלל זה את הזכות לשירותי חינוך מיוחדים במשפט הישראלי, במשפט המשווה ובמשפט העברי. הוא מציג תהליכים חברתיים, חקיקה, פסיקות מרכזיות, מסקנות של ועדות ציבוריות ורפורמות שנועדו לקדם את החינוך בכלל ואת חוק החינוך המיוחד בפרט. מחבר הספר סבור שהחקיקה והפסיקה בתחום החינוך המיוחד קרובות לשלמות, ושהאתגר העיקרי שנותר הוא יישום מיטבי של החוק, רוחו ומטרותיו במערכת החינוך. לטענתו, כשלים משמעותיים — בעיקר מצד הממסד — מעכבים את יישום הזכות לחינוך ולשירותי החינוך המיוחדים. בהתאם לכך מוצעות דרכים מעשיות ליישום יעיל, נגיש ומידי של הזכות לשירותי החינוך המיוחדים בתוך מערכת החינוך הכללית.

אילן עמר הוא איש חינוך, מאבחן דידקטי ומשפטן, מרצה לחינוך מיוחד במכללות להכשרת מורים וחוקר בתחום זכויות אנשים עם צרכים מיוחדים. מחקריו עוסקים במימוש זכויותיהם במרחב הציבורי, בדגש על תלמידים עם צרכים מיוחדים המשולבים במערכת החינוך הכללית, תוך בחינה משווה של המשפט הבינלאומי, הישראלי והמשפט העברי. כיהן בתפקידי הוראה, הדרכה ופיקוח; היה שותף בכתיבת ניירות עמדה, בהובלה וביישום של רפורמות בחינוך המיוחד.