בשדה בוקר השמש לא שקעה כמעט אף פעם, וכולנו התרוצצנו יחפים ופרועים מהפנימייה לקבר, מהקבר לצוק, והנעורים בערו לנו על העור ורק רצינו להרגיש עוד ועוד מהדבר הזה שלא ידענו לקרוא לו בשם. לבנים של שדה בוקר היה עתיד בהיר, נהיר, מזהיר. בנים תמיד יודעים לאן הם הולכים. מישהו כבר צייר להם מפה והם רק צריכים לדעת לקרוא אותה. אבל אנחנו היינו בנות. פחדנו ושנאנו את עצמנו כמו בנות, ועמדנו בתחתונים מול המראה בחדר שלנו בפנימייה וכל אחת אמרה מה הכי מכוער בה. להיות בת אומר שאת חייבת להיזהר תמיד. כל הזמן. ספרה הראשון של מיה יסעור הוא טקסט בשל ונפלא ומלא עסיס וטעם. העברית שלה יחפנית ופושטקית וגם אלגנטית ומדויקת. בעדינות ובתשומת לב היא מספרת סיפור אישי מאוד על מקום אחד ועל נערה אחת, אבל באורח פלא מחזירה אותנו, הקוראות והקוראים שלה, אל מה שאולי היו הנעורים שלנו ואולי הוא החלום שלנו על האור היוקד והחושך הסמיך של אז.
הלוואי שהיתה יכולה לברוח לאנשהו. להיות אמא ממש לא מתאים לה, כנראה. כל כך רצתה ילד. הפכה עולמות כדי ללדת. נכון ש"בעצב תלדי בנים", אבל איש לא אומר באמת מה הוא ה"בעצב" הזה. הכאבים של הלידה? לא. היום דפנה יודעת שאלה כאבים ממושכים יותר. כאבים על אובדן החופש. אובדן שאסור לדבר עליו. שקר מוסכם שעובר מדור לדור.
דפנה לא יודעת איך האימהות האחרות עושות את זה: חוזרות לעבוד בבגדים מחויטים ובנעלי עקב; מוסרות את ילדיהן למטפלות המשועממות שבגינה, או למשפחתונים, או לכל אותם מקומות שבהם מפקידים (או מפקירים?) ילדים כדי שיהיה אפשר לחזור לחיים, לקריירה, למעמד. כולן מסביבה עושות את זה, אבל דפנה לא יכולה.
פעם דפנה חלמה על קריירה אקדמית. אבל עכשיו, התזה שהחלה לכתוב על אימהות יהודיות בצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה מעלה אבק על שולחן הכתיבה שלה. היא כבר לא שואלת למה התגייסו האימהות לסייע לבריטים במלחמה נגד הנאצים. עכשיו היא יודעת: אחרי חודשים של האכלות וקימות בלילה ודאגות וכביסות וקיפולים, הקריאה לפעול למען הגשמת החזון של הקמת המדינה אפשרה לאימהות ההן לעשות מה שדפנה לא יכולה: להימלט מהבכי של תינוקותיהן, מעבודות הבית המאוסות ומחיי נישואים משמימים.
דפנה אולי איבדה עניין בתזה שלה, אבל לא בסיפורים. כשהיא מגלה שגם סבתה, סבתא מאשה, התגייסה לצבא הבריטי, היא מתחילה לנבור בעבר, והשלדים שהיא מוצאת לא רק מאירים את דילמת האימהות שלה באור חדש, אלא גם מתבררים כעניין של חיים ומוות.
הרגליים של מרלן דיטריך הוא ספרה החמישי של רינה גרינולד .
המחיר שלנו:
67
₪
שושנה לסרי רצתה ללמוד פילוסופיה, וקשיי פרנסה הוליכו אותה להתמחות בהנדסת מבני נתונים. המוזיקה הייתה כל עולמו של ראם גיגי, ולקות עצבית גלגלה אותו להיות מדען אקלים. הסיפור שלהם – הזוג הנשוי הראשון בסיפורת של שמעון אדף; פגישתם האקראית לכאורה, מתחי הזוגיות, ההורות – משתרע על פני ארבעה עשורים של מציאות ישראלית.
שם הספר מספיק מציאות יכול לרמז ששמעון אדף מציע לנו, בתקופה הקשה שבה אנו נמצאים, סוג של אסקפיזם, בריחה לעולמות אחרים, גדושי מסתורין. ואמנם, הרומן תפור בחוט של מסתורין, אבל, אין זה מסתורין פנטסטי או רליגיוזי, אלא מסתורין כלכלי-פוליטי, המשמש כלי בידי אליטה לא מזוהה לנכס לעצמה עוצמה ולפגוע בפרטיותם ובחירותם של בני אדם.
נראה כי במספיק מציאות מתעמק שמעון אדף , שהוא, לעניות דעתי, הסופר הישראלי החשוב ביותר בזמננו, ביחסים המורכבים שבין פוליטיקה ומיתולוגיה בהווה הישראלי המעורער והנפיץ, ובמקומן של האמת ומראית העין של האמת בתוך היחסים הללו.
יגאל שוורץ
זהו ספרו העשרים של שמעון אדף . יצירתו זיכתה אותו, בין השאר, בפרס ספיר, פרס ניומן ופרס לנדאו.
המחיר שלנו:
67
₪