במשך כמאה שנה היתה ארגנטינה ארץ מובטחת שחולמי כל העולם מהגרים אליה, עד שסדרה של דיקטטורות עשו אותה לארץ שמהגרים ממנה. אלה בדיוק השנים שבהן מתרחש ספרו של אנדרס נאומן, שנולד בבואנוס איירס והיגר ממנה עם משפחתו לספרד. מתוך מכתב לא גמור שכותבת לו סבתו בלנקה, יוצא המספר למסע בזמן. הוא חוזר לעיר הולדתו, "המקום שכבר אינני אך עודני בו", וכותב מכתב בתוך מכתב, זיכרון בתוך זיכרון. לפנינו סיפורה של המאה העשרים באמריקה הלטינית ולא רק בה, וגם סיפור אישי, אינטימי, של משפחה אחת וחוויית גלות מתמשכת אחת: יהודים מבלארוס, צרפתים מבורז' ובני ליטא, פולין וגליסיה, שהתכנסו למשפחה אחת, משפחה שחייתה בארגנטינה שניים או שלושה דורות עד שנאלצה להמשיך בדרכה. בכתיבה אינטימית, מרגשת ומצחיקה, חוזר נאומן למקום ולתקופה שעשו אותו סופר ומהגר "בתוך השפה", מצב שכפי שהוא אומר, מערער "את יסודות הדיבור הפנימי. כלומר, את מצב הכתיבה עצמו." בדרכו להשלים את מכתבה הלא-גמור של סבתו שלו הוא מחיה עולם שלם של דמויות משפחתיות לא-נשכחות, מלאונרדו הדנדי, דרך חָקוֹבוֹ, סוחר הכובעים בעל החלומות ההנדסיים, ועד לידיה, סוחרת האמנות בחוש טבעי, ועוד שלל דמויות של יזמים, הרפתקנים, מהפכנים וחולמים. "היו זמנים בארגנטינה" הוא סיפור התבגרות, רומן פוליטי ושיר אהבה לאלו שאינם עוד. סיור בנבכי אילן יוחסין הנפרש על פני טריטוריה אמיתית ופנטסטית, זרה אך אוניברסלית. ספר המביא אותנו לתהות על משמעותה של זהות בעולם התזזיתי שבו אנחנו חיים.