הירקון 116 ב'

איה, נערה ישראלית בת שש עשרה, נודדת לבדה בחוצות לונדון. היא ישנה בחצרות של בתים, מתקלחת בשירותים ציבוריים, אוכלת שאריות משולחנות של בתי קפה, לומדת לזהות סכנות ולחמוק מהן. איה זועמת על הוריה, שכפו עליה הגירה לעיר קרה וזרה. היא מתגעגעת לשמש, לרחובות עם ריח האספלט הנמס, לים ולחברות שלה, אך יותר מכול היא מתגעגעת ליוני אחיה, שנותר בישראל כדי להתגייס. חודשים היא מתחננת בפני הוריה שייתנו לה לחזור, וכשזה לא קורה, היא בורחת. במהלך שיטוטיה היא פוגשת את ג'יימס, מהגר מג'מייקה, שהופך לידידה ומושיעה. הוא שיחזיר אותה בסופו של דבר אל הוריה, אבל שום דבר כבר לא יהיה כשהיה. בריחתה של איה חושפת ומעמיקה סדקים שמאיימים כבר שנים על משפחתה.

חמש עשרה שנים אחר כך, איה כבר אישה נשואה, ללא ילדים, חיה בגליל בתחושת חוסר שייכות. נסיעה גורלית אחת מטלטלת את מהלך חייה ומציבה אותה ואת משפחתה בצומת דרכים. טינות נושנות צפות ועולות, יחסים עכורים מגיעים לידי פיצוץ, וברקע – סיפור אהבה ישן, אסור וסודי שממשיך להטיל את צלו. החלטות קשות יתקבלו, לבבות יישברו אבל משהו חדש יתחיל בחיי המשפחה הקטנה, טרופה אך עדיין אוהבת.

ביד רגישה ובוטחת ובשפה קולחת וצלולה, בוראת אילנה וייזר־סנש סיפור רב־שכבות, המאוכלס בדמויות פגומות, מורכבות ואנושיות להכאיב, שחייהן נשזרים אלה באלה. זה לא הבית עוסק בזהות, הגירה, זרות ותשוקה, ומתכנס לשאלה אחת שמרחפת מעל ראשן של הדמויות – מהו בית, והאם כל בית, אפילו פגום, עדיף על היעדרו? 

אילנה וייזר-סנש היא סופרת ישראלית. וייזר-סנש כתבה עד כה שלושה רומנים: על בהונות (הקיבוץ המאוחד, 2017); מתוך הגוף (הקיבוץ המאוחד, 2001); חלונות כפולים (ידיעות ספרים, 1995); זה לא הבית הוא הרומן הרביעי שלה. 

עלילת הספר העבריות כואבת מציגה אירועים וחומרים היסטוריים אמיתיים לצד מצבים מומצאים־בדיוניים. היא מתמקדת בדמותו הטרגית של הרקדן החידתי ברוך אגדתי. ולצדו דמויות משניות – סופרים, משוררים, ציריים, אספני אמנות, מבקרי אמנות ומוזיקה, שחקני ובמאי תיאטרון – שחיו ויצרו בתל אביב בשנות ה־20 וה־30 של המאה שעברה. כולם עסקו בחיפוש אחר מרכיבים של עבריוּת בתחומי התרבות השונים. העבריוּת נתפסה כתופעה המביאה לתמורה חילונית בתפיסה המסורתית של ה"יהדוּת" בתפוצות. זו נחשבה רחוקה הן פיזית, הן אינטלקטואלית, מייחודה של התרבות העברית המודרנית הנוצרת בארץ ישראל ובמיוחד בתל אביב. 

הקרבה המקצועית והאישית של הדמויות מאפיינת טרגיוּת. היא משקפת את אכזבתם מהיחס שזכו לו מידי פוליטיקאים ומעמיתים למקצוע. תוכן השיחות שהם מנהלים בדיוניהן מבוסס על זיכרונות שכתבו ועל התבוננות חודרת ברישומים ובציורים בני התקופה תוך ניתוחם הצורני והאיקונוגרפי. 

שתי גישות קוטביות מאפיינות את התקופה: מחד גיסא אינדיבידואליזם בורגני ומאידך גיסא קולקטיביזם. חלוצי. אגדתי, ממוביליה של הראשונה, מייצג את מאבק הדמויות היוצרות לשימוּר ההיבט האינדיבידואלי ביצירותיהם וכמו כן את כישלונם, בכניעתם לגישה השנייה שהייתה למקובלת ונחשבה "נכונה". 

זהו ספר פרוזה שני של אליק מישורי, היסטוריון אמנות, מבקר וחוקר מקורות האמנות הישראלית וזיקתה למסורת היהודית ולמחשבה הציונית. בין ספריו: לפסל אומה בוריס שץ פוגש את מחמוד מוח'תאר (רסלינג, 2024); מ"אפקים חדשים" ל"רוח אחרת" : אמנות ישראלית 1988-1948 (רעננה : למדא – ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, 2019); Secularizing the Sacred: Aspects of Israeli Visual Culture (Brill, 2018)