המיליון הראשון הכי כואב

יערה, מתמחה בפסיכולוגיה, עוזבת את ישראל ואת כל מה וכל מי שהכירה ומגיעה לדרום צרפת בעקבות צוואה מוזרה.

ז'קו, האח המנודה של סבה המנוח, הוריש לה שטחים נרחבים, וילה יפהפייה ומסעדת מישלן. אם תצליח להחיות את המסעדה בתוך שנה ולקבל ביקורת בעיתון, תזכה לרשת אותה ואת הווילה על אדמותיה, מטעיה ופיתוייה. 

הרחק מביתה, יערה תתאהב בנופים ובשדות הלוונדר, במטבח הפרובנסלי ובאנשים, תגלה מי היה ז'קו האמיתי ותזכה מחדש במשפחה, בדרך חיים בלתי צפויה, ואולי גם באהבה. 

בווילה ז'קו, ספר שהוא חגיגת חושים מתמשכת, עתירת ניחוחות וטעמים, חושפת בפנינו אפרת גרינברג טפח אחר טפח, סיפור על משפחה, החמצה ותיקון, על הכמיהה לשורשים ועל האומץ לחלום מחדש.

אצל השחקן ארתור דיירסקי, אין באמת הבדל בין במה לחיים, בין זיכרון לדמיון, בין כאב לעונג. ארתור, שעלה לישראל בגיל 12, חי עם בת זוגו לאה בבועה עירונית רוטטת – שני שחקנים במבוך של מין, מילים ותשוקה – והוא סוחף את שניהם למערבולת של פינות לב חשוכות ואכזריות, כשלפתע צץ מחייו הקודמים דמיטרי, נחוש לצרוב אותו כמו כוויית קור. 

האם החופש הטוטאלי, ההרסני, שארתור נטל לעצמו ביצירה ובחיים, ייחלץ לעזרתו הפעם? 

מה שזוכרות הידיים מלהטט בעולם שבו שפה עשירה, הֶקשרים קלאסיים ועומק פסיכולוגי מתקיימים לצד קצב פרוע. יחד עם ארתור, עומר מאיר ולבר נע בין רוסיה לישראל, ובין תרבות שלא למדה לבכות לכזו שלא יודעת לשתוק. הוא מתבונן בארתור עוטה דמויות ומסכות ומביט עמוק פנימה אל תוככי נפשו ונפשנו.  

הספר הזה לא נכתב כדי להשתייך למדף או לסוגה. הוא מבקש, כמו הגיבור שלו, רק לבעור.

עומר מאיר ולבר, יליד באר שבע, הוא מנצח, מלחין וסופר. ולבר מופיע תדיר על הבמות המכובדות ביותר בעולם, ומביא איתו קול אחר שמבקש לחרוג מהכללים ולסחוף את שותפיו ומאזיניו אל מקומות לא מוּכּרים ומסעירים. כמו העשייה המוזיקלית של ולבר, גם הכתיבה שלו מבטאת חיפוש נטול פחד אחר הלא מוגדר.

מה שזוכרות הידיים הוא הרומן השני של ולבר. ספרו הראשון, ארבע פעמים התעלף חיים בירקנר, אודות מהגר אירופאי תלוש ופרובוקטיבי במדינת ישראל הצעירה, ראה אור בעברית בהוצאת קרן ובתרגום בהוצאות מובילות בגרמניה, צרפת ואיטליה. הספר זכה לשבחי הביקורת ובפרס Cielo d'Alcamo לרומן מתורגם לאיטלקית. 

שגרת חייהם של עמירה ואלישע – זוג מבוגר, חשוך ילדים, הספון בשלווה מדומה – מופרעת לילה אחד, עת גדעון, סטודנט צעיר מהחוג לפילוסופיה שבו מלמד אלישע, פורץ אל עולמם ואל מרחב ביתם. החלטות שנדמו כסופיות – אי-הבאת ילדים, הבחירה זה בזו, ההעדפה העיקשת של הספרות על פני החיים – חוזרות ונבחנות מחדש.

במהלך שנע בין קירות הבית לקווי המתאר של הזיכרון, עולה דמותה של הבת המתבגרת, המתגוררת בחדר עבודתו של האב. אהבתה המשפחתית סבוכה ומטלטלת; היא כורעת תחת כובדה ובו בזמן חומקת ממנה, כשהיא מבקשת להפוך לישות נפרדת, עצמאית.

בפרוזה שמרקמה העדין כורך גוף, זיכרון ומחשבה, מציבה מיכל בן-נפתלי פעם נוספת את היצירה הבדיונית סמוך לממואר – בחירה שאינה הכרעה סגנונית בלבד, אלא כזו המאפשרת לבחון מושגים כמו אמת והמצאה, קִרבה והתנערות, חוק וחירות, הורות והיוולדות, לא כהפכים מוחלטים אלא כצירים שמתקיימים זה לצד זה ומצויים בתנועה מתמדת.

הספרות משמשת כאן כדי לאחוז במתח שאינו מבקש פתרון: 'במשפחה הזו, הילדים נותנים לעצמם את שמם'. הבדיה נעה בגבולות העצמי, אך גם חורגת מהם, ומקימה לתחייה את מה שנחשב לאבוד.

לי ממן

זהו ספרה השנים-עשר של מיכל בן-נפתלי. ספרה המורה (כתר, 2015) זיכה אותה בפרס ספיר ובפרס ויצ"ו האיטלקי.