שגרת חייהם של עמירה ואלישע – זוג מבוגר, חשוך ילדים, הספון בשלווה מדומה – מופרעת לילה אחד, עת גדעון, סטודנט צעיר מהחוג לפילוסופיה שבו מלמד אלישע, פורץ אל עולמם ואל מרחב ביתם. החלטות שנדמו כסופיות – אי-הבאת ילדים, הבחירה זה בזו, ההעדפה העיקשת של הספרות על פני החיים – חוזרות ונבחנות מחדש. במהלך שנע בין קירות הבית לקווי המתאר של הזיכרון, עולה דמותה של הבת המתבגרת, המתגוררת בחדר עבודתו של האב. אהבתה המשפחתית סבוכה ומטלטלת; היא כורעת תחת כובדה ובו בזמן חומקת ממנה, כשהיא מבקשת להפוך לישות נפרדת, עצמאית. בפרוזה שמרקמה העדין כורך גוף, זיכרון ומחשבה, מציבה מיכל בן-נפתלי פעם נוספת את היצירה הבדיונית סמוך לממואר – בחירה שאינה הכרעה סגנונית בלבד, אלא כזו המאפשרת לבחון מושגים כמו אמת והמצאה, קִרבה והתנערות, חוק וחירות, הורות והיוולדות, לא כהפכים מוחלטים אלא כצירים שמתקיימים זה לצד זה ומצויים בתנועה מתמדת. הספרות משמשת כאן כדי לאחוז במתח שאינו מבקש פתרון: 'במשפחה הזו, הילדים נותנים לעצמם את שמם'. הבדיה נעה בגבולות העצמי, אך גם חורגת מהם, ומקימה לתחייה את מה שנחשב לאבוד. לי ממן זהו ספרה השנים-עשר של מיכל בן-נפתלי. ספרה המורה (כתר, 2015) זיכה אותה בפרס ספיר ובפרס ויצ"ו האיטלקי.
"אנשים החלו לשים לב שמשהו לא בסדר כשהגיעה השעה 21:39 ביום שלישי, ארבעה־עשר במאי, ופעמון המעלית לא צילצל. בכל זאת, זה לא היה יום לגמרי רגיל, ודווקא משום אי־רגילותו היתה ההכרה איטית לחלחל ולמלא את הלבבות בדאגה."
ג'ייסון הוא אחראי התחזוקה של בניין בקווינס. הוא מקפיד שכפתורי המעלית יהיו מצוחצחים מדי יום, שאף אחד לא ישאיר שקיות זבל ליד הדלת ושהרצפות במסדרון יהיו מבהיקות. הוא מטפל בבניין במסירות ובאהבה, כאילו היה הילד שלו.
אבל ג'ייסון גם משתוקק לילד משלו. אחרי הכל, הוא כבר בן שלושים ושתיים ויש לו חברה שהוא גר איתה, ממש כמו אנשים רגילים. הוא נחוש להפוך לאבא בכל מחיר, אך הוריו המגוננים אינם מאמינים שהוא וזוגתו, ליזי, כשירים לגדל ילד ועושים הכל כדי למנוע ממנו להגשים את משאלתו.
כשזוג עם תינוק עובר להתגורר בבניין, תשוקתו של ג'ייסון הופכת לאובססיה, שמטילה צל על קארן, האם הצעירה והחרדתית. במסע להגשמת חלומו ובניסיונו לצאת לעצמאות יוצר ג'ייסון מערבולת כאוטית הנפערת למרגלות הבניין וטורפת את חייו ואת חיי דייריו.
חודש מאי היפהפה מפליא לשרטט דיוקן עוכר שלווה של נפש מסוכסכת הנאבקת במגבלותיה. לירן גולוד רוקמת רומן טורד מנוחה, מותחן פסיכולוגי חכם ומורכב, המונע מחרדות קמאיות ופריצת גבולות.
לירן גולוד נולדה בקרית שמונה וגדלה במושב בית הלל שבגליל העליון. התגוררה שבע שנים בניו־יורק והיתה מנהלת תחום ספרות ואמנות בקונסוליה הישראלית. עם שובה היתה המנהלת האמנותית של פסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים. זהו ספרה השלישי, קדמו לו עבודת אדמה, ונמר גימ"ל.
המחיר שלנו:
68
₪
אצל השחקן ארתור דיירסקי, אין באמת הבדל בין במה לחיים, בין זיכרון לדמיון, בין כאב לעונג. ארתור, שעלה לישראל בגיל 12, חי עם בת זוגו לאה בבועה עירונית רוטטת – שני שחקנים במבוך של מין, מילים ותשוקה – והוא סוחף את שניהם למערבולת של פינות לב חשוכות ואכזריות, כשלפתע צץ מחייו הקודמים דמיטרי, נחוש לצרוב אותו כמו כוויית קור.
האם החופש הטוטאלי, ההרסני, שארתור נטל לעצמו ביצירה ובחיים, ייחלץ לעזרתו הפעם?
מה שזוכרות הידיים מלהטט בעולם שבו שפה עשירה, הֶקשרים קלאסיים ועומק פסיכולוגי מתקיימים לצד קצב פרוע. יחד עם ארתור, עומר מאיר ולבר נע בין רוסיה לישראל, ובין תרבות שלא למדה לבכות לכזו שלא יודעת לשתוק. הוא מתבונן בארתור עוטה דמויות ומסכות ומביט עמוק פנימה אל תוככי נפשו ונפשנו.
הספר הזה לא נכתב כדי להשתייך למדף או לסוגה. הוא מבקש, כמו הגיבור שלו, רק לבעור.
עומר מאיר ולבר , יליד באר שבע, הוא מנצח, מלחין וסופר. ולבר מופיע תדיר על הבמות המכובדות ביותר בעולם, ומביא איתו קול אחר שמבקש לחרוג מהכללים ולסחוף את שותפיו ומאזיניו אל מקומות לא מוּכּרים ומסעירים. כמו העשייה המוזיקלית של ולבר, גם הכתיבה שלו מבטאת חיפוש נטול פחד אחר הלא מוגדר.
מה שזוכרות הידיים הוא הרומן השני של ולבר. ספרו הראשון, ארבע פעמים התעלף חיים בירקנר , אודות מהגר אירופאי תלוש ופרובוקטיבי במדינת ישראל הצעירה, ראה אור בעברית בהוצאת קרן ובתרגום בהוצאות מובילות בגרמניה, צרפת ואיטליה. הספר זכה לשבחי הביקורת ובפרס Cielo d'Alcamo לרומן מתורגם לאיטלקית.
המחיר שלנו:
77
₪