מערבון

הילד הוא אבי האיש כתב המשורר וויליאם וורדסוורת בפתחו של שיר ידוע, שבו ניסה בכוח המחשבה, הדמיון והזיכרון ליצור קשר חי בין ילדותו ובגרותו, לגשש בעקבות השורש הנעוץ בקרקע הילדות כדי להגיע לעומקו, לגעת בו, לחוש את כוח הצמיחה שפעם בו; שמא תוסיף הנגיעה הזו משהו להבנת החיים בכללותם. 

הוא הדבר שניסיתי לעשות בספר קטן זה, המעלה פרשות מילדותי לפני יותר משמונים שנה – מהן פרשות "זעירות", ואולי מגוחכות, ומהן פרשות כמעט טראגיות. המשותף לכולן – מגע עם השירה ועם אנשים כותבי שירה. ההליכה בעקבות פגישות אלו ואחרות היא חלק מן הניסיון להבין חיים ארוכים שטבוע בהם חותם ההתמסרות לקריאת שירה ולחקירתה. 

וכמו כן: ההיחשפות הילדותית לשירה אינה מובנת כרשות העומדת בפני עצמה, אלא היא טבולה כולה בעולם היסטורי מוחשי; עולם חברתי, תרבותי, משפחתי, אישי עמוס לעייפה רשמי זמן ומקום. בהילד הוא אבי האיש השתדלתי להחזיר מעט מרשמים אלה לסביבה ולזמנים בהם עברה עלי ילדותי. 

כמה שהיא איילה

פָּחַדְתִּי לְהִסְתַּכֵּל עַל אַיָּלָה כִּי הָיוּ לָהּ עֵינַיִם יְחֵפוֹת. פָּחַדְתִּי שֶׁכָּל
הַזְּכוּכִיּוֹת שֶׁנִּסְדְּקוּ בִּי, לֹא יוֹתִירוּ מִמֶּנָּה אַיָּלָה.
אַיָּלָה שֶׁלִּי כְּשֶׁהִיא יוֹצֵאת מֵהַבַּיִת מִתְהַלְּכוֹת בָּהּ מַחְשָׁבוֹת אֲרֻכּוֹת
וְשׁוֹתְקוֹת. אֲנִי צוֹפָה בָּהּ מֵהַחַלּוֹן, הוֹלֶכֶת וּקְטֵנָה. כָּל בִּנְיָן שֶׁעוֹבֵר
לְצִדָּהּ מְצַמֵּק אוֹתָהּ עוֹד קְצָת.
"אַיָּלָה", אֲנִי צוֹעֶקֶת וְהִיא לֹא שׁוֹמַעַת.
פָּחַדְתִּי שֶׁזֶּה הַסּוֹף, יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת אוֹתָהּ נוֹפֶלֶת, כָּל הַקִּירוֹת נִשְׁבָּרִים
מִתּוֹכָהּ,
אֲבָל אַיָּלָה שֶׁלִּי מַמְשִׁיכָה לָלֶכֶת, הַגַּב שֶׁלָּהּ מָתוּחַ.
רַק אֲנִי יוֹדַעַת כַּמָּה שֶׁהִיא
אַיָּלָה

אבות ישורון כתב ש"שיר שהתרגל להיות שיר, זה בעצמו אנטי-שיר". כתיבתה של הלל אקרמן היא שיר שלא התרגל להיות שיר. יש בכתיבה הזו פריכות רעננה שמאפשרת לשירים לדבר על עניינים כבדים בצורה מלאת חיים. זהו תיאור של תודעה ייחודית בפעולה ותיאור של עולם שמוחזק בין התפרקות ללכידות-כלשהי שמאפשרת כתיבה.
דרור בורשטיין

הלל אקרמן, מורה לספרות בתיכון לאומניות בירושלים, בוגרת תואר ראשון לספרות כללית והשוואתית ומדעי היהדות באוניברסיטה העברית. שיריה זכו במספר פרסים: הרשון, גחמן וזולטן. כמה שהיא אילה הוא ספרה הראשון.