רוחות עבר - חגית בודנקין

כמה שהיא איילה

פָּחַדְתִּי לְהִסְתַּכֵּל עַל אַיָּלָה כִּי הָיוּ לָהּ עֵינַיִם יְחֵפוֹת. פָּחַדְתִּי שֶׁכָּל
הַזְּכוּכִיּוֹת שֶׁנִּסְדְּקוּ בִּי, לֹא יוֹתִירוּ מִמֶּנָּה אַיָּלָה.
אַיָּלָה שֶׁלִּי כְּשֶׁהִיא יוֹצֵאת מֵהַבַּיִת מִתְהַלְּכוֹת בָּהּ מַחְשָׁבוֹת אֲרֻכּוֹת
וְשׁוֹתְקוֹת. אֲנִי צוֹפָה בָּהּ מֵהַחַלּוֹן, הוֹלֶכֶת וּקְטֵנָה. כָּל בִּנְיָן שֶׁעוֹבֵר
לְצִדָּהּ מְצַמֵּק אוֹתָהּ עוֹד קְצָת.
"אַיָּלָה", אֲנִי צוֹעֶקֶת וְהִיא לֹא שׁוֹמַעַת.
פָּחַדְתִּי שֶׁזֶּה הַסּוֹף, יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת אוֹתָהּ נוֹפֶלֶת, כָּל הַקִּירוֹת נִשְׁבָּרִים
מִתּוֹכָהּ,
אֲבָל אַיָּלָה שֶׁלִּי מַמְשִׁיכָה לָלֶכֶת, הַגַּב שֶׁלָּהּ מָתוּחַ.
רַק אֲנִי יוֹדַעַת כַּמָּה שֶׁהִיא
אַיָּלָה

אבות ישורון כתב ש"שיר שהתרגל להיות שיר, זה בעצמו אנטי-שיר". כתיבתה של הלל אקרמן היא שיר שלא התרגל להיות שיר. יש בכתיבה הזו פריכות רעננה שמאפשרת לשירים לדבר על עניינים כבדים בצורה מלאת חיים. זהו תיאור של תודעה ייחודית בפעולה ותיאור של עולם שמוחזק בין התפרקות ללכידות-כלשהי שמאפשרת כתיבה.
דרור בורשטיין

הלל אקרמן, מורה לספרות בתיכון לאומניות בירושלים, בוגרת תואר ראשון לספרות כללית והשוואתית ומדעי היהדות באוניברסיטה העברית. שיריה זכו במספר פרסים: הרשון, גחמן וזולטן. כמה שהיא אילה הוא ספרה הראשון.

נאוה צוקרמן, מחלוצות התיאטרון העצמאי והפוסט־דרמטי בישראל, פורסת באסופה זו שלושה טקסטים בימתיים נועזים מתקופות שונות של יצירתה, המפרקים ומרכיבים את השפה, הגוף והעשייה הבימתית, ומהדהדים, כל אחד בדרכו, את חותמה המיוחד כמחזאית, במאית ויוצרת פורצת דרך. 
״התיאטרון של צוקרמן מגיש לצופים הרבה אווירה. נקודות החיבור בין יצירותיה לבין הקהל משתנות מצופה לצופה – ובכך מדגישות את הייחודיות שלו. [...] המחזה מבקש מהצופים לעשות הכל בכדי לשמר את החופש הפרטי שהוא בסיס האנושיות לפי צוקרמן״. 
 ynet מרב יודילוביץ׳, 
 באסופה זו: איש נקודה אישה (1988), ג׳ודי יקירתי (2000), השיטה (2003).

נאוה צוקרמן היא במאית, מחזאית, מייסדת ומנהלת אומנותית של תיאטרון תמונע בתל אביב. ייסדה את אנסמבל תמונע ב־1981 ואת תיאטרון תמונע ב־1999, כבית ליצירה עצמאית ורב־תחומית בתיאטרון, במחול ובמוזיקה. ביימה כשלושים הצגות בארץ ובעולם, בין היתר בפסטיבלים מובילים כגון Singapore Arts Festival (1996), פסטיבל אדינבורו פרינג’ (1985–1996), Shakespeare Festival Gdańsk (1995), Dublin Theatre Festival (1996), פסטיבל עכו (1982–1988)ופסטיבל ישראל (1985–1990). יצירותיה זכו להכרה בין־לאומית ולפרסים רבים, ובהם Fringe First (1991), ופרסי מפעל חיים מטעם קיפוד הזהב (2000), שרת התרבות (2009), פרס אגמון (2022) ופרס רוזנבלום (2024).

כובעים וחליפות הוא אסופת סיפורים קטנים שקורים בישיבה גדולה. המקום שבו חיים צעירים חרדים מגיל שמונה־עשרה ועד לחתונתם. גיבורי הסיפורים הם בחורי הישיבה השונים, שעל אף האחידות במראה החיצוני שעלולה להותיר רושם של עדר בשחור־לבן — מתגלים כטיפוסים אינדיבידואליים, שנונים, מוזרים ובעלי הומור פנימי שזר לא יבין. לכאורה.

הישיבה אמנם נתפסת כ"תיבת נח" בשפתם של המשגיחים, אך בעצם היא טריטוריה שיש ממנה יציאה החוצה וכניסה פנימה, ולמרות הטוטאליות שהיא דורשת בשעות הלימוד הרבות, בהתמדה ובגאוות היחידה — ברקע מתנגנים שירים מגלגלצ, על ספות בלובי במלונות פאר מתרחשות פגישות שידוך רומנטיות ובפינות נסתרות באוצר הספרים ישנם בחורים שקוראים וכותבים שירה, סיפורים והגיגים. ומעל לכול מרחפת כל הזמן, אם כי לא תמיד באופן מורגש, הסיסמה "תורתם אומנותם".

עדן אביטבול הוא משורר, תסריטאי וכותב טור שבועי. כובעים וחליפות הוא ספר הפרוזה הראשון שלו והוא עיבוד מחודש לטור "סיפורים מהישיבה" שפרסם במשך ארבע שנים במוסף "מוצש" של "מקור ראשון". 

הסיפורים נכתבו מתוך שתי נקודות מבט: הראשונה היא פנימית, אותנטית, של מי שהיה בחור ישיבה בעצמו. השנייה היא של מתבונן מבחוץ וממרחק הזמן. שתי נקודות המבט מאפשרות מנעד פרוזאי שיש בו גם אהבה וגם ביקורת, גם חמלה וגם חשבון נפש, גם אמת עובדתית וגם בדיה. אבל רק בדיה כזאת שהיתה יכולה לקרות באמת.

איש מבין הנוסעים שפגשו את מיקי לוינסון באותה יממה בשדה התעופה של לינדֶֶנבּרוּּק, עיר שדה נידחת בדרום גרמניה, לא התרשם שמדובר באדם יוצא דופן. מרביתם היו שוכחים מן הסתם את הגבר הצעיר והנחבא אל הכלים, אלמלא גילה להם שזכה בפרס הגדול בלוטו ויצא להגשים את חלומם של רבים ולטייל סביב העולם.

מסיבה לא ברורה מתעכבות טיסות ההמשך שוב ושוב. מיקי לוינסון, שיצא מתל אביב לפנות בוקר, נכנע לעייפות ונרדם על כורסה צדדית. כשיתעורר יתברר לו שבזמן שישן השתנה העולם לבלי הכר. הטרמינל השומם מאדם יהיה מעתה כל עולמו: יבשת חדשה של בדידות ושפע, שיהיה עליו ליישבה לבדו. אבל האומנם הוא לגמרי לבדו בשדה הנטוש? סביב דמותו החידתית חגה גלקסיה של דמויות שגם הן, כל אחת לפי דרכה, משייטות בעולם חסר כבידה של נדודים והמתנה מתמשכת: מהגרים, נואפים חסרי תקנה, גנבים קטנים ובלש מתחיל אחד.

לינדֶֶנבּרוּּק הוא רומן וירטואוזי ומרגש על אפשרותה - לא, הכרחיותה - של האהבה כעוגן אחרון בעולם מתערער.

ירמי פינקוס מלווה בעדינות ובהומור חד־פעמיים את דמויותיו, בעודן מחליפות זו עם זו תלבושות ומשכללות כמיטב כישרונן את הצגת־היחיד המוזרה של חייהן. ספריו הקודמים של פינקוס, הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט, בזעיר אנפין, רווקים ואלמנות והחמדנים, זכו לאהבת המבקרים והקוראים.