הדף האחרון בחיי: התכתבות בין אנטון צ'כוב לאולגה קניפר

״זה לא איזה כנרת שלי, זה רוקנ׳רול…״ (יהודה עדר).
הרוק הישראלי הוא פסקול החיים שלנו; מהנסיעה לעבודה ועד ליל שישי בהופעה, הוא מספר את הסיפור של השפה העברית ושל כולנו. ספרה של נורית אורן אבישר בוחן את לשונו של הרוק הישראלי כראי לשינויים שעברה העברית ולהתפתחות התרבות הישראלית משנות ה־70 עד ימינו; הוא עוקב אחר גלגולי השפה בפזמוני הרוק – מ״כוורת״ ו״תמוז״, דרך ״תיסלם״ ו״משינה״, ועד ״מוניקה סקס״, ״המכשפות״, ״הדג נחש״ ו״טונה״ – ומראה כיצד מבעי היומיום הופכים למעשה אמנות.

האזנה מחודשת לשירים ישנים וחדשים מתווה מפה לשונית ורגשית של העברית – זו היורדת מהבמה החגיגית של ביאליק ושל עמיחי וצועדת יחפה אל הרחוב: מדברת, מתבדחת, מתריסה, ולעיתים גם שותקת. מנקודת מבט מחקרית הנשענת על כלים של הבלשנות הקוגניטיבית ועל תיאוריות סמנטיות עכשוויות, אורן אבישר חושפת כיצד למשל בשורה ״רק אני ואנוכי נורמלי מכולם״ נחשף הרובד המקראי לצד כמיהת הדור לנורמליות; וב״הר של בייגלך״ של מוניקה סקס – מאחורי ההומור מסתתרת ביקורת חברתית עמוקה.

נורית אורן אבישר, עורכת לשון ומורה לספרות וללשון, גדלה בין מדפי ספרים וערמות תקליטים. המילים והמנגינות שעיצבו את ילדותה עוררו בה סקרנות שהובילה למחקר על השפה המתנגנת של הרוק הישראלי. היא בעלת תואר ראשון בספרות כללית והשוואתית מהאוניברסיטה העברית, ותארים שניים בעיתונאות מאוניברסיטת רוזוולט שבשיקגו, ובתרבות הילד והנוער ובלשון עברית – שניהם מאוניברסיטת תל אביב.