ישראל 2239. הדמוגרפיה החרדית ניצחה. במדינת ישראל מצטופפים כרבע מיליארד איש, למעלה מתשעים וחמשה אחוזים מהם חרדים. החילוניים והדתיים-לאומיים (‘מזרחניקעס’) נדחקו לשלוש מובלעות-מכלאות לאורך החופים, והם מכלכלים במיסיהם הגבוהים את עשרות מיליוני האברכים. הכל צפוף, מיוזע, חם ומחניק, אבל יש תקווה. שנת 2239, היא שנת ה’תתקצ”ט לפי הלוח העברי, הינה, לפי התלמוד, השנה האחרונה של העולם. “שית אלפי שנין הוי עלמא” – אומר התלמוד במסכת סנהדרין – “וחד חרוב”. וכשיתחיל האלף השביעי והעולם יחרב, “צדיקים מה הן עושין? הקב”ה עושה להם כנפיים כנשרים, ושטין על פני המים”.
הציפייה לסוף העולם הקרב משותפת גם לחרדים וגם לחילוניים יושבי המובלעות-מכלאות, שמאסו בחייהם תחת השלטון החרדי. המאורעות מתגלגלים במהירות ככל שמתקרבים לשעת האפס, ועוד יותר אחריה, עד הסוף המר.
משה זאב הכהן פעטש-געבער, המשתייך לקהילה החסידית של סרט-ויז’ניץ בחיפה, עובד לפרנסתו כמשמשו-בקודש של אחד מגדולי הדור, ובשעות הפנאי שולח ידו בכתיבה. זהו הרומן הראשון של משה זאב.