בנער האבוד של תומס וולף נמצאים קרוב לוודאי העמודים היפים והעזים ביותר בספרות האמריקאית שראו אור בשפה העברית בעשורים האחרונים.
היכונו למפגש עם ארצות הברית הישנה, עם כיכר רווית שמש בעיירה דרומית, עם יריד עולמי היסטורי, עם משפחה אחת ועם מחשבות רבות. כתיבתו של וולף עתירת רבדים, עד כדי כך שנובלה קצרה זו מקבלת נופך של רומן גדול. זהו שיעור בסגנון וחגיגה לאוהבי ספרות.
אנו עומדים מול נובלה בעלת ארבע מערכות, ארבע נפשות וארבע עדויות, שעם כל אחת מהן צולל הקורא צלילה ספרותית מזווית שונה, בניסיון ללכוד את הבלתי ניתן ללכידה: הזמן, הזיכרון ומה שאבד. ואמנם, עד תום הקריאה הולך ונבנה הרושם שהניצוץ הספרותי של תומס וולף עוצמתי עד כדי כך שהוא מצליח להשיג את הבלתי אפשרי ולהחזיר לדמויות, ולך קורא יקר, את הגלגל לאחור. האם אפשר לכנות זאת “נס”?