"למה יפן? כי זו ארץ הכתיבה: מכל הארצות שהמחבר הכיר אי פעם, יפן היא זו שבה פגש את עבודת הסימן הקרובה ביותר לאמונותיו ולפנטזיות שלו, או, אם מעדיפים, הכי רחוקה מתחושות הקבס, הדחיות והאיסורים שמעורר בו משטר הסימנים המערבי.
הסימן היפני חזק: הוא מכוּוְנן, מאוּרגן ומוּצג באופן מעורר הערצה, לעולם לא טבעי או שכלתני. הסימן היפני ריק: המסומן שלו חמקמק, ללא אלוהים, ללא אמת, ללא מוסר בעומקם של המסמנים האלה ששולטים ללא עוררין. ומעל לכול, האיכות העילאית של הסימן הזה, האצילות שבמחויבותו והעדנה הארוטית שבאמצעותה הוא משורטט, נראות בכל מקום, בחפצים ובמנהגים הכי זניחים, אלה שבדרך כלל נראים חסרי משמעות או המוניים.
לכן, אין לחפש כאן את המקום של הסימן בתחומים המוסדיים שלו: אין לנו כאן עניין לא באמנות, לא בפולקלור, אפילו לא ב"ציוויליזציה" (לא נעמת כאן את יפן הפיאודלית עם יפן הטכנולוגית). יהיה לנו עניין בעיר, בחנות, בתיאטרון, בנימוס, בגנים, באלימות; יהיה לנו עניין בכמה מחוות, בכמה מזונות, בכמה שירים; יהיה לנו עניין בפרצופים, בעיניים ובמכחולים שבהם כל זה נכתב אך לא מצויר".
רולאן בארת
ב-1966, הזמין מוריס פאנגה, מנהל המכון הצרפתי-יפני בטוקיו, את חברו משכבר לספסל הלימודים רולאן בארת לבקר ביפן וללמד בטוקיו סמינר בנושא ״האנליזה הסטרוקטורלית של הסיפור״. ארבע שנים אחר כך, ואחרי שני ביקורים נוספים ביפן, בארת החליט לפרסם את רשמיו בספר-מסע זה שהפך לא רק לאחד מהנקראים והאהובים שבספריו, אלא גם לנקודת ציון הכרחית בכל דיון העוסק במבט המערבי על יפן.