המשימה האחרונה של רוזה אנדרמן - זאב סמילנסקי

מִמָּה אַתָּה בּוֹרֵחַ, שָׁאַלְתִּי אֶת רוֹכֵב הָאוֹפַנַּיִם.
מֵהַכֹּל, הוּא עָנָה.
בּוֹרֵחַ מֵהַבַּיִת, מֵהָאֱמֶת, מֵהַזְּמַן.
נוֹטֵשׁ אֶת הַיְלָדִים, הָאִשָּׁה, הַהוֹרִים, עוֹזֵב
אֶת הַמִּלִּים, הַסְּפָרִים, הַשִּׁירִים,
אֶת הַשָּׁעוֹת הָאֲרֻכּוֹת שֶׁל הַיַּלְדוּת.
מוֹחֵק אֶת הַבְּדִידוּת,
הַכְּמִיהָה, שׁוֹכֵחַ אֶת חֲלוֹמוֹתַי,
תְּפִלּוֹתַי, זִכְרוֹנוֹתַי, נוֹטֵשׁ אֶת שְׂפָתִי -
וְיוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.

בקצב הגוף הנע, בחושניות קיומו הפיזי של הרץ למרחקים ארוכים, של רוכב האופניים, של השחיין, מתקיימת שירתו של יקיר בן־משה בספר זה. לפנות בוקר, ברחובות העיר ובשבילי עפר הרריים, הוא מאמץ את גופו עד קצה גבול היכולת ומנסה לתת מנוחה לנפשו. בכל יום מחדש הוא כמו בורח מביתו ובה בעת מחפש את הדרך לשוב אליו. 

מה שנראה צפוי כמעט, הבחירה בספורט כדרך להתמודד עם משבר אמצע החיים, הופך בידיו של בן-משה למצע להרהורים קיומיים נוּגים ולשיר הלל לחיים גם יחד. יותר משכובד הגוף והגיל נותנים את אותותיה בשירתו, יש בה מן המקצב המוזיקלי של התנועה במרחב, מחדוות גילויו של הגוף מחדש, ממתיקות ההורוּת ומאהבת העברית, שאולי בה, בתום כל נדודי הגוף והמחשבה, הוא מוצא בית קבע.

למתוח את עורקי הבוקר הוא ספר השירה השישי של יקיר בן־משה.