כל הזמן שואלים אותי מה אני רוצה, ואני עונה רק תשובות לא נכונות. רציתי לזחול למיטה עם ריח טחוב של מצעים ושמיכות שהוציאו בפעם הראשונה מהארון בתחילת החורף, לשבת עם אמא כשיורד גשם בחוץ, לקלף קלמנטינות ולחמם את הידיים על תנור ספירלה שמקצר את כל הבית. רציתי כוס של גלנפידיך 25 שנה ופיצה־פיתה, להיות שיכורה ומגוחכת ליד מישהו שאני אוהבת, לעשות אייר דראמס עם פירורים של במבה בשיר של בואנה ויסטה סושיאל קלאב ולדעת שהוא רק יאהב אותי יותר למחרת. רציתי לכעוס בלי להיות מנומסת, לזרוק דברים על קירות, להגיד לעומרי שהוא הציל אותי מחיים שבהם אף אחד לא ראה אותי באמת רק כדי לשתול אותי בחיים שבהם אף אחד לא רואה אותי, אבל כולם מסתכלים כל הזמן. שנים אני כועסת, למה עוד לא סיימתי, לעזאזל? מה רציתי שיקרה בסוף?
הרבה אנשים היו שמחים להתחתן לתוך אחת המשפחות העשירות בארץ, הם היו יודעים להודות על מזלם הטוב שזימן להם זוגיות אוהבת, ולהתמסר לחיים החדשים בלי להסתכל לאחור. אבל רותם לא. היא בודדה וזועמת, מנתחת כל דבר לגורמים, מסתובבת בעולם שלא מחבב אותה מספיק, ומחכה שבעלה ישתעמם ויעבור הלאה כדי שהיא תוכל להפסיק לפחד מהסוף ולהתחיל כבר להתגבר עליו.
היא כבר התרגלה לכמה שהכול יפה מסביבה, לחרדה ולמבוכה שאפשר תמיד לאלחש עם יין יקר וסמים, לילד המתוק שלהם, שעדיין דומה לה לפני שהייחוס והפריבילגיות יטביעו בו חותם. אבל אז האקס הרעיל שלה צץ מחדש, והדרך היחידה שהיא מכירה להתמודד היא למצוא תשובות, ואולי אפילו לשחרר את הסוד שהיא לא הספיקה לספר, ועכשיו כבר מאוחר מדי.
שנה וחצי וארבעה ימים הוא רומן מצחיק ועצוב וחכם מאוד על החיים עצמם וגם על שפה ובדידות, זרות ואהבה.
ליאור שדמי שפיצר היא עורכת לשון, מפיקה תוכניות אקטואליה ברדיו וחוקרת את לשון השירה של נתן אלתרמן, נשואה ואמא לשלושה, חיה בתל אביב. שנה וחצי וארבעה ימים הוא ספרה הראשון.