מפתחות

"תורידי את הספר הזה מהיד. את לא יכולה את זה עכשיו. יש לך טיסה לטוקיו לתפוס. זו ההזדמנות של החיים שלך. אבל לפני זה את חייבת לעבור בבית חולים. הם רוצים לבשר לך משהו רע. משהו רע על עצמך. הו גאד. מה הם רוצים ממך? בשביל לשמוע דברים רעים על עצמך יש לך את המשרד. שיט שיט שיט, דורי. מה הם עומדים להגיד לך? לא משנה מה, רק שיעשו את זה מהר. תבכי בטיסה. את חייבת להספיק, אחרת עמית טס בלעדייך. אל תנסי לדמיין מה הריח שלו. תתרכזי. אין לך אפשרות עכשיו לספר הזה. תניחי אותו חזרה. תעברי הלאה..."

יש שני דברים שחשובים לדורי בחיים: עבודה והרפתקאות, בהכרח באותו הסדר, שניהם בדרך כלל עם גברים. בגיל 32 היא אדריכלית זוטרה במשרד הכי נחשק עם הבוס הכי מתעמר בביזנס. זה לא הולך לה, אז היא יוזמת הרפתקה: היא מנסה למכור קונספט לרשת מלונות אהבה בטוקיו – מלונות לפי שעה שבהם כל חדר מעוצב סביב קינק שונה. היא לא עושה את זה לבד - היא מדליקה על הרעיון את עמית, האדריכל השני הכי בכיר במשרד והבחור הכי כריזמטי בחדר. כל חדר.

רגע לפני שהם טסים מאחורי הגב של הבוס, דורי צריכה לעשות מעקף קטן, ממש קטנטן ולא זוהר, במסדרונות העגומים של בית החולים. שם היא מגלה שעליה לעבור ניתוח חזה שיעמיד בסימן שאלה את כל התוכניות וסדרי העדיפויות שלה בחיים. אז היא עושה את הדבר ההגיוני היחיד בעיניה: ממשיכה כמתוכנן וטסה עם עמית לטוקיו. מבחינתה, זו הפעם האחרונה שלה בתצורתה הנוכחית. היא רק לא הביאה בחשבון שמי שמתעסקת עם (מלונות) אהבה בלילה, עלולה לאבד את התחתונים בבוקר.

נגמר הבית מלון הוא ספר ביכורים שנון, קצבי, סקסי ונוגע ללב. מרכיבים אותו החומרים הכי אמיתיים של החיים: קריירה, אהבה, דימוי גוף והגשמה עצמית, מתובלים בנימוסים יפניים, בחוצפה ישראלית, ובכמויות נדיבות של וסאבי. 

עינת שחק היא יוצרת ועיתונאית תרבות במגוון כלי תקשורת. ספר השירה שלה פירות ביאוסים (2025) זכה בקרן רבינוביץ לספרות. נגמר הבית מלון הוא ספר הפרוזה הראשון שלה. 

מִמָּה אַתָּה בּוֹרֵחַ, שָׁאַלְתִּי אֶת רוֹכֵב הָאוֹפַנַּיִם.
מֵהַכֹּל, הוּא עָנָה.
בּוֹרֵחַ מֵהַבַּיִת, מֵהָאֱמֶת, מֵהַזְּמַן.
נוֹטֵשׁ אֶת הַיְלָדִים, הָאִשָּׁה, הַהוֹרִים, עוֹזֵב
אֶת הַמִּלִּים, הַסְּפָרִים, הַשִּׁירִים,
אֶת הַשָּׁעוֹת הָאֲרֻכּוֹת שֶׁל הַיַּלְדוּת.
מוֹחֵק אֶת הַבְּדִידוּת,
הַכְּמִיהָה, שׁוֹכֵחַ אֶת חֲלוֹמוֹתַי,
תְּפִלּוֹתַי, זִכְרוֹנוֹתַי, נוֹטֵשׁ אֶת שְׂפָתִי -
וְיוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.

בקצב הגוף הנע, בחושניות קיומו הפיזי של הרץ למרחקים ארוכים, של רוכב האופניים, של השחיין, מתקיימת שירתו של יקיר בן־משה בספר זה. לפנות בוקר, ברחובות העיר ובשבילי עפר הרריים, הוא מאמץ את גופו עד קצה גבול היכולת ומנסה לתת מנוחה לנפשו. בכל יום מחדש הוא כמו בורח מביתו ובה בעת מחפש את הדרך לשוב אליו. 

מה שנראה צפוי כמעט, הבחירה בספורט כדרך להתמודד עם משבר אמצע החיים, הופך בידיו של בן-משה למצע להרהורים קיומיים נוּגים ולשיר הלל לחיים גם יחד. יותר משכובד הגוף והגיל נותנים את אותותיה בשירתו, יש בה מן המקצב המוזיקלי של התנועה במרחב, מחדוות גילויו של הגוף מחדש, ממתיקות ההורוּת ומאהבת העברית, שאולי בה, בתום כל נדודי הגוף והמחשבה, הוא מוצא בית קבע.

למתוח את עורקי הבוקר הוא ספר השירה השישי של יקיר בן־משה.