"בגיל ארבעים ושתיים, קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד-המוות, וזאת אחרי שהכיר בכך שהמוות הוא חלק ממשי מחייו, שכבר עברו את שיאם והם מתנהלים עכשיו במידרון"... מאיר, מהנדס תל-אביבי באמצע שנותיו, לוקה בלחץ-דם גבוה. מחלתו, יחד עם מותה הבלתי-צפוי של אמו, מביאה אותו להכרה פתאומית שנעוריו אכן חלפו לבלי שוב, ושמהלך חייו פונה מעתה – לאיטו, אך ללא סטייה – לעבר הבליה והמוות. הכרה זו משתקת אותו, מנתקת את קשריו עם הסובב אותו, ומכתיבה לו התנהגות המורכבת מסדרת פולחנים פרטיים, זעירים, אבסורדיים, שאמורים לשמש מעין הגנה מאגית מן הרעה, אך למעשה רק מקדמים את בואה. בתוך הרצף האובססיבי הזה מתפרק זרם חייו של מאיר.
הסיפור – אבסורדי, קומי ומבהיל כאחד – הופך לאנטומיה מפורטת של הגורמים הרגשיים והמנטאליים המרכיבים חיים של איש ישראלי ממוצע – לרבות ציפייה עמומה של אדם חסר-אמונה לאיזו גאולה ניסית, ללידה מחדש.
יעקב שבתאי כתב את הרומאן בשנות חייו האחרונות, אחרי 'זיכרון דברים', והוא ראה אור לראשונה ב"ספרי סימן קריאה" ב-1984, אחרי מותו של המחבר. אנו גאים שהיינו הראשונים להכיר בגדולתם של שני הרומאנים הללו, שכיום מוסכם על הכל כי הם בפסגת הישגיה של הספרות העברית.
'סוף דבר', שנראה תחילה – בדרך כתיבתו – כאילו הוא יוצא מתוך 'זיכרון דברים', פונה עד מהרה, בפרק השני, לדרך שונה מאוד. הגיוון העשיר בפרוזה של שבתאי אינו רק בין 'הדוד פרץ ממריא' לבין הרומאנים שבאו אחריו, אלא גם בין שני הרומאנים עצמם.