הרומאן 'זיכרון דברים', שיא נדיר של הספרות העברית, הכתוב בדרך ייחודית חסרת־תקדים בספרות העולם, ראה אור לראשונה בספרי סימן קריאה ב־1977, ומאז זכה לעשרות מהדורות. עכשיו הוא רואה אור מתוקן ומותקן מחדש.
במשאל שהתפרסם ב'מעריב' ביוני 2007 בין 25 מ"בכירי העורכים, המו"לים, המבקרים וחוקרי הספרות" נבחר 'זיכרון דברים' כספר הישראלי הטוב ביותר בשנות המדינה. לאחר שפורסם תרגום הספר לאנגלית ציין אותו 'האינדיפֶּנדנט' הלונדוני כ"רומאן הגדול של העשור", והמבקר גבּריאל יוסיפּוֹביצ'י השווה את גדולתו לזו של 'בעקבות הזמן האבוד' של פרוסט.
"אביו של גולדמן מת באחד באפריל, ואילו גולדמן התאבד באחד בינואר", משרטטת הפתיחה המיתולוגית את ההווה של הספר. שלושה חברים, גולדמן, צזאר וישראל, מעבירים לסירוגין זה לזה, כמו במירוץ שליחים, את ההולכה של ההווה של הרומאן, המתרחש ב־1972, והוא זורם כנהר זיגזגי שרוב מסלולו סטיות, פרי מַאווה ללכוד בספר את "הכל", את הפרטים הקטנים ביותר. כתיבת רומאן, אמר שבתאי, היא "כמו לטאטא במברשת שיניים את אלנבי מכיכר המושבות עד מוגרבי".
במרכז הספר שתי משפחות ענפות, 120 איש – עם קרובים, מכרים, דיירי־משנה, שכנים – ובראשן שני האבות, אפרים גולדמן מצד אחד, וארווין, אביו של צזאר, מן הצד האחר. שלושת נציגי הדור הצעיר המוליכים את ההווה של הספר, שני הבנים וחברם ישראל שכמו צץ מן האוויר הריק, אינם מסוגלים לעשות לעצמם בית ונכשלים בהקמת משפחה.
תור הזהב של שתי המשפחות לא היה אידיליה. כל אחת מהן היתה גיהינום של שנאות, סבל, פחד ובגידות, ועם זאת הן היו לבני המשפחה עוגן של ממשות וחיוניות. עכשיו פורם אותן תהליך בלתי־נמנע של התפרדות והתפרקות.
אבל שבתאי מחולל אירוע קריאה מרפא ומשקם. באמצעות שפע מהמורות קריאה משבשות־זמנים ומנגנון מבריק של מעברים יוצר הספר אחיזת־עיניים של סימולטניות, שבה כולם עוד נמצאים יחד, אחוזים זה־בזה.
באחרית־הדבר מספר מנחם פרי על שנות הכתיבה של הספר ועל התקבלותו, ומתאר את המנגנון הייחודי שהמציא שבתאי בהשפעת הומרוס וגוגול כדי לממש את המַאווה "שכולם יהיו ברגע זה".