ג. יפית מבני ברק לפסגת עולם העסקים

"ערפל סמיך הפתיע אותי בהרי הספסארט כך שנאלצתי מוקדם בערב להיכנס אל האכסניה הראשונה שנקרתה בדרכי. כעבור זמן קצר נכנסו אדונים אחדים אל האכסניה, עטופים במעילים עבים, והצעיר שבהם הזמין בקול רם וצורמני קפה חם מאוד וספל שוקולדה. התבוננתי בחבורה וראיתי שהיושב לפני הוא לא אחר מאשר המסית והנואם אדולף היטלר".
בתיאור זה של פגישה מקרית עם אדולף היטלר פותח פרידריך דוד וייל את חיבורו, אשר נכתב לאחר שנאלץ לעזוב את גרמניה ולהגר לארצות הברית בעקבות רדיפת הנאצים. וייל, ששימש כראש איגוד סוחרי היין בפרנקפורט וכיועץ לממשלה, הגיש חיבור זה העוסק בחייו בתקופת עליית הנאצים לשלטון לתחרות מטעם אוניברסיטת הרווארד בשנת 1939.
וייל מגולל את אירועי התקופה ומנתח את הבעיות הכלכליות והחברתיות של גרמניה, ושוזר בתוכם את סיפורו האישי והמשפחתי, במהלכו נודה, נאלץ לחסל את עסקיו, נותק מחבריו ונכלא בבוכנוולד. ולמרות כל אלה הוא ממשיך לחוש קשר עמוק לגרמניה של פעם, לאותה מולדת ששקעה למצולות ובגדה בו. הוא מבין את מצוקתם של חבריו, קולגות, מכרים וידידי נפש, הנאלצים לנתק עמו מגע פן יבולע להם, ומשתומם בפליאה כאשר, בהסתר ובעלטת הלילה, מצאו אחדים מהם את תעצומות הנפש להיפגש איתו, תוך סיכון חייהם, להסביר, להתנצל ולהיפרד.
לצד היותו מסמך היסטורי בעל ערך רב ורלוונטי לזמננו, אשר נכתב בזמן אמת, בגידת המולדת פותח צוהר אל עולם אנושי וחברתי מורכב. השילוב בין ניתוח היסטורי מעמיק לתיאור אישי מרגש הוא נדיר ולא לעתים מזומנות נמצא כמוהו בספרי שואה או ביומני עדות. בפרספקטיבת הזמן, הצליח וייל, שראה את הנולד והתריע עליו כבר ב-1939, ליצור זכוכית מגדלת המתבוננת מקרוב במרקם האנושי והחברתי שמתגבש במשטר דיקטטורי.
אישיותו המיוחדת של וייל, גישתו לחיים והתבוננותו המפוקחת, הכואבת והחומלת בסובב אותו משאירים חותם עמוק על הקורא ומושכים אותו אל תוך חוויית קריאה סוחפת ומצמררת.

לכאורה, הפרוגרסיביות והפופוליזם הימני הם אויבים מושבעים, אבל בחינה מקרוב מגלה כי רעיונות פרוגרסיביים מתדלקים את יריביהם בכל רחבי העולם. לפי מנהיגים כמו דונלד טראמפ, ויקטור אורבן ומארין לה פן, תרבות הנעורות (Woke), התקינות הפוליטית ופוליטיקת הזהויות השתלטו על המערב, אולם במבחן הקלפי הפופוליזם מנצח פעם אחר פעם. גם בישראל, הציבור הולך ומתרחק מרעיונות פרוגרסיביים, שנתפסים כמטורללים, הזויים ומנותקים, ותחת זאת פונה ללאומנות ולשמרנות. מדוע?

כשלי הפרוגרסיביות מציע תשובה פשוטה: הפרוגרסיביות איבדה את דרכה כי התנכרה להומניזם ולבעיותיהם היומיומיות של האזרחים וזנחה שיקולים מעשיים ואסטרטגיים. הספר מראה כיצד מהפכנות אמיתית הוחלפה ברטוריקה רדיקלית ריקה מתוכן, אשר מכשילה את הנסיונות להרחבת המחנה ומבצרת שבטיות. זוהי קריאה לתיקון דחוף בדמות שיבה לעקרונות אוניברסליים ולדגש על מבחן התוצאה ככלי לשיקום השמאל ולבניית כוח פוליטי.

יריב מוהר הוא סוציולוג, חוקר טרור, מחאות ואלימות פוליטית, ופעיל ותיק בארגוני זכויות אדם. שימש סמנכ"ל בארגון "אמנסטי ישראל", וכיום מוביל את "המחנה הפרו-אנושי" ואת "היוזמה לביטחון וזכויות האדם".