גם אם לפעמים אנחנו מרגישים חסרי כוח, האמת היא שיש לנו יותר כוח מכפי שאנחנו נוטים להאמין. לעתים קרובות אנו מניחים שהכוח מגיע לאלה בעלי הקול הרם ביותר או הנוכחות הסמכותית ביותר, אבל רוב מה שלימדו אותנו על כוח – איך הוא נראה, איך הוא פועל, ולמי הוא שייך – פשוט לא נכון. לשחק בכוח, המבוסס על 20 שנות מחקר מדעי, מציע פרספקטיבה חדשנית ועמוקה על כוח ככלי נגיש ודינמי שאפשר ללמוד אותו ולגייס אותו לטובתנו. כוח אינו מוגבל לדרגים הגבוהים או לבעלי התארים. הוא מתקיים בכל מערכת יחסים, בכל אינטראקציה. הוא אינו רק עניין של היררכיה – אלא תוצאה של הצורך שלנו באחרים, של אמון והשפעה הדדית. ובפשטות, כוח הוא היכולת לשלוט במה שיקרה לאחרים כי הם זקוקים לנו למשהו. הוא נובע מן ההקשר, לא מאישיות. דברה גרונפלד, הפרופסורית לפסיכולוגיה, מראה מדוע דווקא ההבנה שהכוח הוא משחק תפקידים יכולה להפוך אותנו לאנשים בעלי עוצמה אמיתית. היא מציעה להפסיק לחשוש מהבמה, ללמוד מתי לעלות אליה בביטחון (הבלטת הכוח) ומתי דווקא נכון לפנות מקום, להקשיב, ולפעול בעדינות (הצנעת הכוח). לשחק בכוח מעניק כלים מעשיים להתמודדות עם כוח – בעבודה, בבית או מול עצמנו – ומלמד איך להשתמש בו כדי להגן על עצמנו ולהגיע להישגים, לגייס בעלי ברית, להתמודד עם בריונים ולגלם את הדמות הנכונה בכל סיטואציה. הוא מדבר אל מי שרוצה להשפיע, ומעוניין לעשות זאת בצורה אותנטית ואפקטיבית. כי כוח הוא לא תכונה אישית – הוא תפקיד שאנחנו מגלמים בסיפור של מישהו אחר. דברה גרונפלד היא פסיכולוגית חברתית ופרופסורית בבית הספר לעסקים של אוניברסיטת סטנפורד. עבודתה המחקרית התפרסמה בכתבי עת מדעיים, ב־The Wall Street Journal, ב־The New Yorker, ב־O: The Oprah Magazine וב־The Washington Post. "ספר חכם ומתאים לזמננו על שימוש בכוח בחיי היום־יום – וחשוב לא פחות, על איך לא להשתמש בו". – דניאל גילברט, פסיכולוג באוניברסיטת הרווארד ומחבר להיתקל באושר (בעברית בהוצאת מטר)
כשמונה שנים, מ-1954 עד 1962, נמשכה מלחמתה העקובה-מדם של צרפת נגד העם האלג'יראי, שהתקומם נגד השליטה הצרפתית בארצו לאחר 124 שנים של כיבוש והתנחלות. משלב מסוים במלחמה, ה"אירועים" באלג'יריה (כפי שכונתה המלחמה בצרפתית מכובסת) התחילו לאיים גם על השלטון הדמוקרטי בצרפת עצמה. נדרשה מנהיגות אמיצה כמו זו של הגנרל דה גול כדי שצרפת תסכים לאפשר את קיומה של אלג'יריה עצמאית. וכמיליון מתיישבים צרפתים שבו-היגרו מאלג'יריה לצרפת.
לדברי אליסטר הוֹרן, הסופר-העיתונאי הבריטי שחיבר את הספר המקיף ביותר על מלחמת אלג'יריה, זו היתה מלחמת הדה-קולוניזציה האחרונה. האומנם? האם אנחנו, הישראלים – שזכינו לעצמאות ב-1948 תוך כדי השתחררות משלטון קולוניאלי – לא מנהלים היום בעצמנו מלחמה נגד עַם שנאבק על עצמאותו? האם תצליח ישראל לכפות על העולם להכיר ב"שטחים" כחלק מן השטח הלגיטימי שלה, או שמא תיאלץ בסופו של דבר להכיר בזכותו של העם הפלסטיני למדינה משלו?
אורי דרומי עוסק שנים רבות בלימוד מעמיק של הסיפור הצרפתי-אלג'יראי, ובהשלכות האפשריות שלו על הסיפור "שלנו" כאן. גם לוֹ אין ספק: ההבדלים בין הקונפליקט הזה ובין הסכסוך הישראלי-פלסטיני הם רבים ועמוקים. ובכל זאת: קווי הדמיון גם הם מרובים וברורים – וכואבים. המשך השליטה של ישראל בשטחים שכבשה ב-1967 – הגדה המערבית ורצועת עזה – רחוק מלהיות עובדה מוגמרת, וחילוקי הדעות בציבור הישראלי בשאלה הזאת מסַכּנים את עצם קיומה של ישראל. אנחנו חוֹוים את הקרע הזה באופן יומיומי, באלף ואחת דרכים.
המחיר שלנו:
73
₪