השיבה לקיבוץ הוא חיבור ייחודי המשלב יסודות אוטוביוגרפיים עם בירור פילוסופי, חברתי ואישי של חוויית החיים הקיבוצית. הפילוסוף יובל לוריא שב בספר זה אל שנות ילדותו ונעוריו בקיבוץ עין שמר, שאליו חזר בשנת 1954 לאחר שש שנות חיים בניו יורק, ובוחן ממבט מאוחר – של אדם מבוגר – את משמעות השיבה, ההשתייכות והזהות שנרקמת בין היחיד לקבוצה. זהו חיבור אישי המנסח את מה שהיה משמעותי למחבר עם שובו לקבוצה ולקיבוץ מארה"ב. אולם החיבור הזה חורג מתיעוד זיכרונות אישיים גרידא: הוא מספר על צורת החיים החברתית של קבוצה במוסד החינוכי בקיבוץ באותם ימים, ומציב אותה ואת הקיבוץ בהקשר אישי, חברתי, היסטורי, פסיכולוגי ופילוסופי. הוא עושה שימוש בזיכרון כנקודת מוצא לבירור מושגים פילוסופיים יסודיים כגון זהות אישית וחברתית, שייכות, חירות, אחריות, סמכות, חינוך, שוויון, כמו גם משמעות החיים. לוריא מציע בירור פילוסופי שאיננו פסיכולוגי או משפטי, אלא רפלקסיבי ורעיוני – ניסיון להבין כיצד מושגים אלה מתממשים בפועל בהוויה קיבוצית קונקרטית, וכיצד הם מעצבים את תודעת היחיד החי בתוכה. באמצעות תיאור הקליטה מחדש בקבוצה, החיים במוסד החינוכי, תרבות היומיום, מערכות היחסים והנורמות החברתיות, נחשף המתח המתמיד בין אינדיבידואליות לבין קולקטיב, בין בחירה אישית לבין מסלול חיים מוכתב. לצד הסיפור האישי נפרש גם הקשר היסטורי-חברתי רחב: תולדות הקיבוץ, האתוס של תנועת "השומר הצעיר" והרקע הערכי והאידיאולוגי של החברה הקיבוצית בראשית ימי המדינה. השיבה לקיבוץ הוא ספר עיון אישי המבקש להבין לא רק מה קרה, אלא מה הייתה משמעותם של החיים הקיבוציים – אז, וכפי שהם נראים במבט משקיף לאחור – עבור היחיד, הקבוצה והחברה הישראלית כולה. יובל לוריא הוא פרופ' אמריטוס במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בן-גוריון. מבין ספריו: "בעקבות משמעות החיים: מסע פילוסופי" (אוניברסיטת חיפה, 2002); "מבוא לקסמי הפילוסופיה: אתיקה ומוסר" (אוניברסיטת בן-גוריון, 2007); "על ההוויה החברתית: קריאה מושגית בתנך ובפילוסופיה היוונית" (רסלינג 2016); "אנתרופולוגיה פילוסופית" (רסלינג, 2023); "מבט אנושי: הסתכלות וראייה בפסיכולוגיה פילוסופית" (רסלינג 2025).
"כשאומה נמצאת במלחמת זהות פנימית, המוסדות שלה משתתקים. עובד ציבור שלא יודע את מי הוא משרת, קצין שמבולבל לגבי צדקת הדרך, ומערכת משפט שמתנתקת משורשי העם – כל אלו הם תוצרים של אותה מלחמה. המערכת קרסה כי היא איבדה את המצפן המשותף" בבוקר שבת שמחת תורה תשפ"ד, כשהאסון חשף את הקונספציה והחידלון שפשו במערכת הביטחון, גילו אזרחי ישראל גם את הקיפאון והקיבעון שנגסו בתחום האזרחי: משרדי הממשלה והשירות הציבורי נחשפו בחולשתם ובאוזלת ידם. מערכות ענק, הנהנות מתקציבי עתק, התקשו לתת מענה לצרכים הדחופים והרבים. הקריסה הזו אל מול האסון רחוקה מלהיות הפתעה; זוהי תוצאה צפויה של מערכת שנשחקה במשך שנים עד דק. הספר הזה הוא מסמך רחב ומעמיק שצולל אל "הקופסה השחורה" של המנגנון הציבורי בישראל. מחקר ארוך-שנים של ד"ר רות קבסה-אברמזון, הכולל ראיונות שערכה עם בכירי המערכת, חושף את מלחמת האתוסים שהופכת את השירות הציבורי לגוף ללא מצפן, ומציע קריאת כיוון בהירה ואופטימית שתוודא שהמדינה תשוב אל מקורותיה ותחזור לעבוד בשבילנו, האזרחים, בימי אסון ובימי שגרה. כיצד קריסתו של גשר הפכה לנקודת מפנה שהבטיחה שאף גשר לא יקרוס יותר? מיהם שחקני הווטו וכיצד הם משתקים את השירות הציבורי? מדוע התגאה בכיר בשירות הציבורי בכך שסיכל תהליכים במשרד בתקופת שירותו? איך מתנפצות הצהרות ה"משילות" אל סלע הבירוקרטיה? ד"ר רות קבסה-אברמזון דוקטור לניהול ויזמת הפועלת לחיזוק הגליל, הציונות והזהות היהודית. כיהנה כחוקרת אורחת ב- UCLA, ניהלה את תכניות ההכשרה לבכירים בשרות המדינה בגו'ינט ישראל, הקימה את מיזם שבת UNPLUGGED והמכון הלאומי לשבת ומילאה תפקידים בכירים בחברה למתנ"סים. בוגרת מנדל. נולדה וגדלה בחצור הגלילית, מתגוררת בירושלים, נשואה ואם לארבעה. זהו ספרה הראשון.
המחיר שלנו:
58
₪