סיפורים מאזורי הספר

קשר מפתיע נוצר בין שני נוכחים בלוויה: במאי-מחזאי ידוע, ששנות פעילות רבות מאחוריו, ואישה חידתית הצעירה ממנו בשנים רבות. באופן מסתורי-כמעט מושכת האישה את הבמאי לביתה, ושם, על אחד הקירות, נגלית לו תמונת אישה. האישה מוכרת לו. 

תמונת האישה שעל הקיר היא המפתח לסיפור כולו, אבל היא טומנת בחובה תמונה נוספת – תמונתו של הבמאי עצמו, שהייתה תלויה על קיר אחר בבית אחר. 

אט-אט פורשת האישה הצעירה את הסיפור, סיפור הקשור בעברו של הבמאי ובלילה סוחף אחד, בג'יפ צבאי. הסיפור, שהודחק בזיכרונו של הבמאי, ורק עתה הוא שב ועולה, מקבל חיים חדשים בשעה שהוא מסופר מפיה של האישה הצעירה. בדיאלוג הזהיר שנרקם בין השניים, כשיחה הנעה בין שתיקה לדיבור, עולות שאלות על חיים שכבר נחוו ועל כאלה שעוד אפשר לחיותם, על כתיבת הסיפורים של חיינו. 

זהו סיפור על תשוקה ועל מוות, סיפור שכמו מבקש לא להיקבר עם המתים. כדברי הסופר האמריקני ויליאם פוקנר בספרו "רקוויאם לנזירה": "העבר לעולם איננו מת. הוא אפילו לא עבר."

צביקה ניר הוא סופר ומשורר, מכהן בשנים האחרונות כיו"ר אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל. ספריו הקודמים: אלוהי התשוקות הבוערות, אמת, אוטהון, זמן הלב, היד שהוציאה אותי להורג (כולם בהוצאת הקיבוץ המאוחד). 

טטיאנה אחראית על מתחם שירותי הגברים במרכז המסחרי "נווה צדק". היא מכלה את חייה בניקוי הטינופת שמותירים אחריהם מבקרים שמשתכרים הרבה יותר ממנה; כל זה באמצעות חומרי ניקיון רעילים ומסוכנים. אבל עתה, במשמרת הנוכחית, היא אינה יכולה עוד: "הגיע שתן עד נפש". שני הייטקיסטים זיהמו את השירותים מייד כשסיימה לנקותם (בהיי־טק יש להם מנקות בשכר מינימום, שדואגות לניקיון בזמן שהם תורמים לקהילה), והיא גם מצאה מסמך "סודי ביותר": תלוש משכורת שהשאיר אחריו אחד ההייטקיסטים והוציא אותה מאיזון. באמת, איך אפשר שלא? טטיאנה מחליטה לדרוש צדק ותשובות, וביחד עם שלל דמויות ספרותיות מוכרות מסוגת הבלש האמריקאי (מייק האמר, סם ספייד ואחרים) והאירופאי (גברת מארפל והרקול פוארו), היא יוצאת לברר מדוע משלמים לה כה מעט, למה אף אחד לא סופר אותה, והחשוב מכול: מה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב? טטיאנה משוטטת בין סוגות ספרותיות שונות, אוספת בקבוקים מפחים על מנת לקבל את הפיקדון ופוגשת שותפים לדרך, שגם הם, כמוה, רוצים לחיות בחברה שוויונית יותר; חברה שבה אנשים מנקים אחריהם ומשלמים כראוי לעובדות הניקיון.

הטרילוגיה זעם אצור נכתבה מתוך ביקורת על המציאות החברתית הישראלית. זו טרילוגיה קונספטואלית, ושלושת הרומנים אינם קשורים בעלילותיהם זה לזה. כל אחד מהספרים מוקדש להיבט אחר של המציאות הנצלנית והדכאנית: מעמדות, יחסי יהודים-ערבים, ניצול כלכלי, קפיטליזם, מיליטריזם ועוד. זו אינה ספרות פופ, אך הספרים כתובים בצורה מופגנת בסגנון ה-PULP . לעיתים, פרקים שונים כתובים כהומאז' לספרות ולקולנוע של שנות השלושים, השבעים או התשעים. 

אדם רז הוא היסטוריון וחוקר בעקבות – המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני. רז פרסם ספרים ומאמרים רבים הנוגעים, בין היתר, להיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי, לתוכנית הגרעין הישראלית ולתיאוריה פוליטית. מספריו האחרונים בהוצאת פרדס: הדרך לשבעה באוקטובר: בנימין נתניהו, הנצחת הסכסוך והידרדרותה המוסרית של ישראל (2024); הלקסיקון של הברוטליות: מונחים מרכזיים ממלחמת עזה (ביחד עם אסף בונדי, 2025). לאחרונה יצא ספרו Loot: How Israel Stole Palestinian Property  (Verso, 2024). הספר המנקה טטיאנה – סיפורו של סמרטוט מדבר הוא החלק הראשון בטרילוגיית זעם אצור. החלק השני, אנתקאם – אגדת נינג'ה, יצא זה עתה לאור.

אתה היית גבוה ואני לא. אתה היית תכול עיניים ואני לא. אתה היית טייס ואני לא. אתה היית גבר ואני לא. ולפעמים אני רוצה להקטין אותך קצת, להגיד לעצמי דברים כמו: אני חושבת שהתאהבתי בך כי היית הראשון. קצת כמו ב"החתמה". אתה יודע מה זה? כשברווזונים בוקעים מהביצה והיצור הראשון שהם רואים, הם בטוחים שהוא אמא שלהם. זה מצחיק אבל זה עצוב. זה עצוב כי זה מטומטם. כי צריכים להיות כללי סף לדברים כאלה. לדדות ככה בכניעות מוחלטת אחרי מישהו סתם כי הוא היה שם במקרה בשנייה שיצאת לעולם, אין בזה שום היגיון אבולוציוני. אני לא מבינה איך ברווזים שרדו בברירה הטבעית. אני לא מבינה איך אני שרדתי בברירה הטבעית.  
  
אסיה היא אישה אימפולסיבית, לא צפויה, לא הגיונית, מאנית־דיפרסיבית, שנונה ובלתי נסבלת. אישה שקשה לאהוב. בגלל זה אבשלום אוהב אותה. 

אבשלום הוא טייס קרב, זחוח, מתנשא, שבטוח שהוא טוב בהכול, אבל צודק רק לפעמים. גבר בלתי מושג. בגלל זה אסיה חייבת להשיג אותו. 

הם נפגשו לראשונה בזמן השירות הצבאי, בטייסת הקרב שבה הטובים הם לטייס, אבל הטובות – הפקידות – הן לטייסים רק לרגע קצר. לאחריו הן מיד נשכחות.  

אבשלום המשיך הלאה, התקדם בדרגות, התחתן עם אחרת. אסיה נשארה עם המחשבות בטייסת, מלקקת את הפצעים שהפכו לצלקות. 
 
עשרים שנה לאחר מכן, בליל גלנט, הם נפגשים שוב. הפעם אסיה לא תוותר על ההזדמנות להשיג את הגבר שהיא רוצה, או חושבת שהיא רוצה, או שבעצם בכלל לא רוצה, אבל כבר מאוחר מדי לעצור. כשפורצת המלחמה והוא נעלם שוב היא יוצאת למסע שהוא ספק נקמה, ספק התבגרות, מסע שלוקח את שניהם למקומות מסוכנים, מתאי שירותים בברים אפלים, ועד המיטה של אשתו של אבשלום. 
 
זה סיפור על אהבה. זה סיפור על אובססיה. זה סיפור על הרגע שבו קשה להבדיל בין השניים. 
 
מגי אוצרי היא סופרת וד״ר למשפטים ורק אנחנו נדע הוא ספרה החמישי