ISRAEL - 100 RECOMMENDED SITES

מפגש עם גבולות השפה, בניסיון לבטא במילים ובדימויים את רגש הגעגוע שנפער בעקבות אובדן אישי, עורר כמיהה להתחקות אחר אפשרות גילום הגעגוע בחומר – להעניק לו צורה בעולם. כבר בראשית החיפוש אחר אותה צורה נכספת עולה אי-הלימה בין מרכזיותו של רגש הגעגוע בחיי האדם וביצירה האומנותית בכלל והקולנועית בפרט, לבין תשומת הלב שזכה לה במחקר. אי-הלימה זו מניעה מהלך מחשבתי הנפתח בשאלות הנוגעות במהות רגש הגעגוע, רגש מופשט החומק מכל דיסציפלינה מחקרית. באמצעות השוואה בין המושג געגוע למושגים מלנכוליה ונוסטלגיה שמובילה למושג אין, ותוך כדי קריאה המציבה את הפרשנות האסתטית במרכז, געגועים מאיר אי-הלימה זו ולוקח אותנו אל תוך חקירת רגש הגעגוע מבלי להתיימר להגדירו.

דרך התעמקות בטקסטים ותאוריות מתחומי מחקר מגוונים – תאוריה פסיכואנליטית, פילוסופיה, לימודי תרבות, אסתטיקה וקולנוע – ותוך כדי קריאה בכתביהם של הוגים וחוקרים כמו פרויד, ברגסון, היידגר, קריסטבה, בוים ומאלפס, מיכל לביא מתבוננת בקולנוע תיעודי אישי ישראלי עכשווי – בסרטים מאת ענת אבן, יונתן חיימוביץ' ויובל המאירי, יוצרת ויוצרים שהאסתטיקה מצויה בלב המעשה הקולנועי שלהם. מתוך מהלך מחשבתי הנע בין תחומי מחקר המחברת מציעה פרשנות אסתטית לגילום קולנועי של אחד הרגשות המהותיים בקיום האנושי.

מיכל לביא, מחברת הספר געגועים: על רגש בקולנוע, היא יוצרת וחוקרת קולנוע שבמרכז הווייתה החיפוש אחר גילום רגש הגעגוע. היא מלמדת בבית הספר לאומנויות הקול והמסך במכללה האקדמית ספיר, ובמשך שנים ניהלה אמנותית מוסדות קולנוע, בהם סינמטק חולון ופסטיבל קולנוע דרום. מאז טבח 7 באוקטובר, שהשפיע על חייה ועל חיי משפחתה, המאבק להשבת החטופות והחטופים הפך למרכזי בחייה, וההתמודדות עם הקיום שלאחריו עומדת במרכז עשייתה האומנותית.

 גרטרוד שטיין, סופרת ואספנית אמנות, נולדה בפיטסבורג ב־1874. ב־1903 השתקעה בפריז עם בת זוגה אָלִיס ב' טוֹקְלָאס וניהלה סלון שבועי, עד 1938. היא אירחה סופרים ואמנים אוונגרדיים וביניהם פ' סְקוֹט פיצג'רלד, עזרא פָּאוּנְד, מָאטִיס, פִּיקָבִּיָה, דְרֵן ואפולינר.

עד מהרה היא פגשה את פַּבְּלוֹ פיקאסו ואספה רבות מיצירותיו, מהן שניתנו לה במתנה – כמו הפורטרט הנודע – ומהן שרכשה בכספה.

הטקסט שלהלן פורסם ב־1938 ונכתב במקור בצרפתית בסגנון מינימליסטי: כתיבה מרמזת, עם חזרות, האופייני לשטיין, ומתאר את התפתחותו של פיקאסו בין 1900, שנת ביקורו הראשון בפריז, ל־1937, השנה שבה צייר את גֶרְנִיקָה. בד בבד יש בו תהייה על הטבע יוצא הדופן של החזון והיצירה של צייר גדול זה במאה ה־20.

"את אחת מאיתנו?" שאלה פעם מטופלת צעירה את מרשה לינהאן, הפסיכולוגית והחוקרת הנודעת שפיתחה את שיטת הטיפול הדיאלקטי־התנהגותי (DBT). "כי אם כן, זה ייתן לכולנו תקווה רבה".

במרוצת השנים הציל טיפול דיאלקטי־התנהגותי חיים של אין־ספור אנשים שנלחמו בדיכאון ובמחשבות אובדניות, אבל לינהאן לא גילתה מעולם לאיש כי מקור ההשראה לעבודתה החלוצית היה המאבקים הנואשים שלה עצמה בצעירותה. רק כשנשאלה ישירות היא החליטה לבסוף לספר את סיפורה המעורר השראה.

בממואר זה לינהאן מתארת איך בהיותה בת 18 היא התחילה להידרדר במדרון חלקלק והשתנתה מנערה אהודה לבחורה אובדנית. לאחר כמה שנים אומללות במוסד פסיכיאטרי נשבעה לינהאן לעצמה שאם תצליח להיחלץ מן הגיהינום הרגשי שלה, היא תנסה למצוא דרך לעזור לאחרים לצאת מן הגיהינום שלהם ולבנות חיים שראוי לחיותם.

היא נרשמה ללימודים בבית ספר ערב ובקולג', חייתה בתנאים לא תנאים, ולעיתים קרובות צירפה פרוטה לפרוטה כדי לקנות אוכל. היא המשיכה ללמוד לתואר דוקטור בפסיכולוגיה והתמחתה בטיפול התנהגותי. בשנות השמונים של המאה העשרים היא הגיעה לפריצת דרך כאשר פיתחה את הטיפול הדיאלקטי־התנהגותי, גישה טיפולית שמשלבת בין קבלת העצמי ובין דרכים להשתנות. לינהאן רואה במיינדפוּלנס מרכיב מרכזי בשיטת הטיפול שלה, לצד טכניקות מקוריות ומפורטות לרכישה של כישורי חיים.

אנחנו, הישראלים, חושבים הרבה על מלחמה.

כמעט כל הזמן.

גם עזר גת חושב על מלחמה. הוא חושב עליה, חוקר אותה, כותב עליה, כל חייו.

לאחר שכתב כבר יותר מעשרה ספרים ארוכים הרבה יותר, בספר הקצר הזה גת מסדר את המחשבות שלו, בתקווה שיעזרו גם לנו לסדר את המחשבות שלנו. מחשבות על שאלות כמו ״מה זה ניצחון?" או ״מי מחליט, הצבא או המדינאים?" או "מה נכון יותר, להתקיף או להגן?" או ״מה עושים מול גרילה וטרור?" או ״האם בעתיד יהיו יותר או פחות מלחמות?"

תופעת המלחמה עברה שינויים גדולים לאורך ההיסטוריה. האם יש בניהול המלחמה גם משהו קבוע שניתן להגדיר ולהסביר? כדי לחפש תשובה לחידה הזאת, גת פונה להוגים כמו סון טסו, מקיאוולי, הובס, קלאוזביץ, ז׳ומיני, לידל הארט. הוא פונה לחניבעל, לנפוליאון, למלחמות העולם, למערכות באפגניסטן ובאוקראינה, ולמלחמות שלנו. הוא דן באבק השרפה, בפיתוח הטנק, בפצצת הגרעין. מרפרף במהירות על ההיסטוריה ולקחיה, מזהה את המהות, גוזר מסקנות חדות ולעיתים קרובות מפתיעות.

אנחנו, הישראלים, חושבים הרבה על מלחמה. הספר הזה יעזור לנו לחשוב קצת יותר טוב.