מצרים ראשונה ולתמיד

אסטרטגיות גורליות, מפסגות יצירתו של ז'אן בודריאר, הוא ספר ההמשך לסימולקרות וסימולציה (הוצאת הקיבוץ המאוחד). בספר זה כבר לא מדובר בקדימות האובייקט, הדימוי, ובתקופתנו הסימולקרום (העתק חסר מקור), אלא בניצחון מוחלט שלהם, ביציאה משליטה ומבקרה, שגשוג חסר גבולות, אקסטזה תמידית של המערכות. 

האובייקט הוא כל מה שאינו סובייקט, והוא יכול להיות סופת טייפון, כיסא, הר, מחשב, דימוי, רומן וגם אלגוריתם, אייפון וכמובן סימנים. ואמנם, עולמנו מלא להתפקע באובייקטים מכל הסוגים, באינספור סימנים, והם יוצרים סדר חדש משלהם, שבו הם השולטים ואנחנו הנשלטים, ורק מתוך הזיה וחידלון הרוח אנחנו ממשיכים לתפוס עצמנו כאדונים. 

בספר זה מבקש בודריאר להיכנס לראשם של האובייקטים ולראות את העולם מנקודת מבטם, שכן לטענתו הם ישויות ערמומיות בעלות מערך התנהגותי משלהן. הוא מגלה את שפת הפתיינות שבאמצעותה הם מתקשרים ומתמרנים אותנו, ועומד על תכונות נוספות כגון היפוך, קיטוב, משחקיות, גורליות, פריצות, אדישות והליכה עד הסוף. אינדיבידואלים רבים בתקופתנו מאמצים התנהגות של אובייקט ולכן נראים לנו מופקרים: פוליטיקאים, אנשי עסקים, בדרנים, טרוריסטים, משפיענים ברשתות החברתיות וההמונים עצמם. במידה מסוימת כולנו קורבנות האובייקט וחבורתו; כולנו בני ערובה של הסדר הקיים. אם האינדיבידואל רוצה להישאר רלבנטי עליו לאמץ אסטרטגיות גורליות, שהן כללי הפעולה של האובייקט, ובכלל זה גם של הבינה המלאכותית. 

ז'אן בודריאר (1929–2007) הוא מגדולי האינטלקטואלים הצרפתים של המחצית השנייה של המאה העשרים. כתביו עיצבו ועדיין מעצבים את השיח בביקורת התרבות, החברה והמדיה. עד היום ממוקם בודריאר בקצה שוק הרעיונות, כיצרן של שיח מקורי ושנוי במחלוקת, אשר כנגד רצונו הפך אותו לסינונימי עם המונח פוסטמודרניות. 

ספרו החדש של ישראל המאירי, להפנות את הראש ולראות, עוסק בנושא שרק מעטים נוגעים בו: העיבוד הדרמתי. חלקו הראשון של הספר עוסק ביחסי מקור ועיבוד בדרמה הקלאסית והישראלית; תחילה, מבט על מעבדת העיבוד הדרמתי בטרגדיה היוונית ובזו של שייקספיר, ובהמשך הספר המאירי מקיים דיון ביחס לעיבוד הדרמתי בתיאטרון הישראלי: ממשה שמיר, נתן שחם, ויהושע סובול, ועד לחנוך לוין. עיון מיוחד מוקדש לעיבודיהם הדרמתיים של ניסים אלוני ויעקב שבתאי, ולנתן אלתרמן.

"בשפה חיה ובהירה ישראל המאירי מביא ראייה מחודשת ביחס למיתוסים המכוננים של התיאטרון, במיוחד התיאטרון הישראלי: המיקוד האובססיבי הוא בנושא העקדה, הקורבן וההקרבה, וכן, באופן רחב יותר, המשיכה אל המוות כמניע פסיכולוגי-רומנטי בתרבות ובאתוס הישראליים. הספר עוסק בעיבוד של ארבעה מיתוסים יסודיים: אדיפוס, אורפיאוס, דון ז'ואן, והעקידה/צליבה; בעקבות העיבודים המכוננים הללו עולות שאלות על מאבקו של האדם מול נשותיו, מול זכרו, מול תשוקת הכיבוש שלו, מול ייסורי מצפונו, מול האל, הבשורה והברית, המשכיות הדורות, הישארות הבן החי או קידוש נפילתו ומותו. בדרכו הייחודית ספר זה מאפשר לימוד והיכרות עם יצירות רבות, תוך שהוא מוקיר את היוצרים הגדולים ואת המתרגמים החשובים של התיאטרון הישראלי".

עילי ראונר

בחלקו השני של הספר מובאים שלושה עיבודים דרמתיים של המחבר עצמו: "יוליה", על פי סטרינדברג; "עוולה", על פי י. ח. ברנר, ו"סימביוזה", על פי רומן של ישראל המאירי.

"זו הצגה מעניינת ביותר […] מתחת לקליפה ההיסטורית מועלות כאן בעיות יסוד של המפעל הציוני, אשר להן משמעות אקטואלית ביותר".

בועז עברון – על "עוולה"

"המאירי שוטח רפרטואר של קשרים שמנהל הגיבור ושנעים בין טפילות ליחסי טורף-נטרף […] זו אלגוריה על התרבות המתגלה במיתרים הדקים ביותר באדם, על המבנה הכוחני של יחסי שולט-נשלט, עבד-אדון".

שמעון אדף – על "סימביוזה"

ישראל המאירי, פרופ' אמריטוס באוניברסיטת חיפה, פרסם שלושה-עשר ספרי פרוזה; מחזותיו הוצגו ב"הבימה", בתיאטרון חיפה, בפסטיבל עכו, בתיאטרון "הסטודיו" ובתיאטרון "הסימטה", ולאחרונה המחזה "צרוב באור", ב"המרץ 2". ספרו "הדרמה של האחר המיתי – עיון בחמישה מחזות בעקבות לוינס", ראה אור ברסלינג (2013).