קְדם מילה

"לפעמים אני מסתכלת על אבא שלי כאילו הוא תוכנית בנשיונל ג'יאוגרפיק"

אבא של נעה היה רק בן 62 כשאובחן עם דמנציה. 

ברומן הגרפי האוטוביוגרפי כמה זה חמור אנחנו מצטרפים לקומיקסאית נעה כ"ץ למסע אינטימי ומעורר הזדהות, מלא חמלה, הומור וחן, על ההתמודדות עם דמנציה מנקודת מבט של בת המטפלת באביה החולה. 

זהו סיפור מכמיר לב, מנוסח היטב ומאויר להפליא על זיכרון ועל אובדן, על היפוך תפקידים בין הורים לילדים ועל החיים עצמם. 

נעה כ"ץ (ספר הציפורים) היא מאיירת וקומיקסאית. זהו ספרה השישי. 

הם לא ברחו מהעולם, הם החליטו להמציא אותו מחדש.

קבוצה קטנה של ישראלים עוזבת הכול: משפחות, זהויות, עבר טעון מדי. הם טסים אל כפר נטוש בלב אוסטרליה, מקום שבו אין חוק מלבד זה שהם יכתבו בעצמם. שם, הרחק מעין הציבור וממולדת מדממת, הם מקימים ניסוי מסוכן: חברת מופת. בלי שחיתות. בלי אלימות. בלי שקרים ישנים. סדר חדש, נקי, רציונלי. לפחות על הנייר.

בראש הקבוצה עומד אדם, לא נביא ולא אידיאולוג, רק אדם שמנסה למלא חלל. נכדהּ של ניצולת שואה, הנושא עמו צוואה שאינה מרפה: לא עוד הישרדות, כי אם תיקון. אך ככל שהימים חולפים, מתברר שהשאלה האמיתית אינה איך בונים חברה, אלא מי אנחנו כשאין לנו לאן לברוח.

החוקים הראשונים נכתבים בהתלהבות. אחריהם נפערים הסדקים: מאבקי כוח שקטים, אהבות מסוכנות, סודות שנחשפים. העבר, האישי והלאומי, מסרב להישאר מאחור. זיכרונות, טראומות, ואירועי שבעה באוקטובר חודרים אל לב הקהילה ומערערים כל מוסכמה. גם הטבע האוסטרלי, פראי ובלתי מתפשר, מזכיר להם שאין שליטה מוחלטת.

אט־אט, הניסוי הופך למבחן קיצון. לא רק של רעיון, אלא של בני אדם המבקשים אחר תיקון, משמעות ותקווה. מי קובע? מי מקריב? ומה קורה כשהחזון מתחיל לדרוש מחיר?

זמן מופת הוא רומן דרמטי ומטלטל על אוטופיה במבחן המציאות, על הקו הדק שבין חלום להגשמה, ועל השאלה שמסרבת להיעלם: האם אפשר לבנות עולם צודק – בלי ליפול בדרך?

ישי סנדק הוא בוגר לימודי תסריטאות וסדנאות כתיבה מקומיות ובינלאומיות. סיפורים קצרים ושירים מפרי עטו פורסמו באנתולוגיות וזכו בפרסים. זמן מופת הוא ספר ביכוריו.