מסעות עם בתי

טטיאנה אחראית על מתחם שירותי הגברים במרכז המסחרי "נווה צדק". היא מכלה את חייה בניקוי הטינופת שמותירים אחריהם מבקרים שמשתכרים הרבה יותר ממנה; כל זה באמצעות חומרי ניקיון רעילים ומסוכנים. אבל עתה, במשמרת הנוכחית, היא אינה יכולה עוד: "הגיע שתן עד נפש". שני הייטקיסטים זיהמו את השירותים מייד כשסיימה לנקותם (בהיי־טק יש להם מנקות בשכר מינימום, שדואגות לניקיון בזמן שהם תורמים לקהילה), והיא גם מצאה מסמך "סודי ביותר": תלוש משכורת שהשאיר אחריו אחד ההייטקיסטים והוציא אותה מאיזון. באמת, איך אפשר שלא? טטיאנה מחליטה לדרוש צדק ותשובות, וביחד עם שלל דמויות ספרותיות מוכרות מסוגת הבלש האמריקאי (מייק האמר, סם ספייד ואחרים) והאירופאי (גברת מארפל והרקול פוארו), היא יוצאת לברר מדוע משלמים לה כה מעט, למה אף אחד לא סופר אותה, והחשוב מכול: מה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב? טטיאנה משוטטת בין סוגות ספרותיות שונות, אוספת בקבוקים מפחים על מנת לקבל את הפיקדון ופוגשת שותפים לדרך, שגם הם, כמוה, רוצים לחיות בחברה שוויונית יותר; חברה שבה אנשים מנקים אחריהם ומשלמים כראוי לעובדות הניקיון.

הטרילוגיה זעם אצור נכתבה מתוך ביקורת על המציאות החברתית הישראלית. זו טרילוגיה קונספטואלית, ושלושת הרומנים אינם קשורים בעלילותיהם זה לזה. כל אחד מהספרים מוקדש להיבט אחר של המציאות הנצלנית והדכאנית: מעמדות, יחסי יהודים-ערבים, ניצול כלכלי, קפיטליזם, מיליטריזם ועוד. זו אינה ספרות פופ, אך הספרים כתובים בצורה מופגנת בסגנון ה-PULP . לעיתים, פרקים שונים כתובים כהומאז' לספרות ולקולנוע של שנות השלושים, השבעים או התשעים. 

אדם רז הוא היסטוריון וחוקר בעקבות – המכון לחקר הסכסוך הישראלי-פלסטיני. רז פרסם ספרים ומאמרים רבים הנוגעים, בין היתר, להיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי, לתוכנית הגרעין הישראלית ולתיאוריה פוליטית. מספריו האחרונים בהוצאת פרדס: הדרך לשבעה באוקטובר: בנימין נתניהו, הנצחת הסכסוך והידרדרותה המוסרית של ישראל (2024); הלקסיקון של הברוטליות: מונחים מרכזיים ממלחמת עזה (ביחד עם אסף בונדי, 2025). לאחרונה יצא ספרו Loot: How Israel Stole Palestinian Property  (Verso, 2024). הספר המנקה טטיאנה – סיפורו של סמרטוט מדבר הוא החלק הראשון בטרילוגיית זעם אצור. החלק השני, אנתקאם – אגדת נינג'ה, יצא זה עתה לאור.

אצל השחקן ארתור דיירסקי, אין באמת הבדל בין במה לחיים, בין זיכרון לדמיון, בין כאב לעונג. ארתור, שעלה לישראל בגיל 12, חי עם בת זוגו לאה בבועה עירונית רוטטת – שני שחקנים במבוך של מין, מילים ותשוקה – והוא סוחף את שניהם למערבולת של פינות לב חשוכות ואכזריות, כשלפתע צץ מחייו הקודמים דמיטרי, נחוש לצרוב אותו כמו כוויית קור. 

האם החופש הטוטאלי, ההרסני, שארתור נטל לעצמו ביצירה ובחיים, ייחלץ לעזרתו הפעם? 

מה שזוכרות הידיים מלהטט בעולם שבו שפה עשירה, הֶקשרים קלאסיים ועומק פסיכולוגי מתקיימים לצד קצב פרוע. יחד עם ארתור, עומר מאיר ולבר נע בין רוסיה לישראל, ובין תרבות שלא למדה לבכות לכזו שלא יודעת לשתוק. הוא מתבונן בארתור עוטה דמויות ומסכות ומביט עמוק פנימה אל תוככי נפשו ונפשנו.  

הספר הזה לא נכתב כדי להשתייך למדף או לסוגה. הוא מבקש, כמו הגיבור שלו, רק לבעור.

עומר מאיר ולבר, יליד באר שבע, הוא מנצח, מלחין וסופר. ולבר מופיע תדיר על הבמות המכובדות ביותר בעולם, ומביא איתו קול אחר שמבקש לחרוג מהכללים ולסחוף את שותפיו ומאזיניו אל מקומות לא מוּכּרים ומסעירים. כמו העשייה המוזיקלית של ולבר, גם הכתיבה שלו מבטאת חיפוש נטול פחד אחר הלא מוגדר.

מה שזוכרות הידיים הוא הרומן השני של ולבר. ספרו הראשון, ארבע פעמים התעלף חיים בירקנר, אודות מהגר אירופאי תלוש ופרובוקטיבי במדינת ישראל הצעירה, ראה אור בעברית בהוצאת קרן ובתרגום בהוצאות מובילות בגרמניה, צרפת ואיטליה. הספר זכה לשבחי הביקורת ובפרס Cielo d'Alcamo לרומן מתורגם לאיטלקית.