עיניים גדולות זה לא טוב

"מאיפה צצה לי כאן בדיוק החסה הזאת, שנראית מרוחה ודרוסה? ומה עושות החסות הללו המעוכות מסביב? אנחנו חונים בשדה חסות. טחון במאות צמיגים. סלט ענק מתובל בעפר."

"...בשבילי הוא תמיד יישאר האיש הזה שמופיע פעם בצוהריים כשאני בת ארבע עשרה ... מניח עליי כף יד שציפורניה עשויות ... מנסה לנשק אותי ואני מתחמקת ... מתחיל ללטף ... ואני מייללת כמו גור חתולים פצוע."

"על הסיפון העליון נושבת רוח חזקה, וגשם דוקרני ללא הפוגה. השניים הם היחידים שאינם נמלטים מהקור. יושבים חבוקים. יודעים שזו נסיעתם האחרונה. היא תחזור לפולין או לדנמרק או השד יודע לאן, והוא יחזור לים שמזרימים אליו שפכים. שניהם אוחזים יד ביד. חופנים באגרוף ענברי את אותו רגע בין הגלים."

אדישות לסבל הזולת, פגיעה בחלש ואהבה מרפאת ומזככת הם חלק מנושאי הסיפורים בספר זה המעמת בין האני לעולם, בין תשוקות לאכזבות, ובוחר בחיים של דבקות בתקווה ואמונה באדם.

ליצנים במדרחוב וקפיץ למזמרה הוא ספרו הרביעי של גיורא סגל. קדמו לו שני ספרי שירה – אדם אחד ניסה (עקד 1986), דרך צדדית (ספרית פועלים 1991) – וקובץ הסיפורים הכלב של פבלוב עוד לא למד לשיר (כרמל 2024).

בשכונת עולים בירושלים מתגוררת טובה ברכה – זקנה בבלית חכמה, המנהלת את חייה על פי מסורת אבותיה ואמותיה. כשהיא מברכת על הלולב בחג הסוכות, כפי שלמדה מאִמהּ, מוצא בזה רב צעיר ונחרץ פגם הלכתי חמור. המפגש בין שתי תפיסות עולם אלו – האחת מושרשת במסורת חיה, והשנייה נשענת על סמכות טקסטואלית – מתפתח לעימות עקרוני על אמת, אמונה וסמכות.

סיפור קטן זה על ברכה ולולב מתרחב לכדי יצירה מורכבת ורבת־רבדים, הנעה בין הומור לפאתוס, בין ריאליזם לפנטזיה, בין ירושלים של מטה לירושלים של מעלה. דרך סיפור המסגרת נפרשת לפנינו תמונה עשירה של קהילה ירושלמית על דמויותיה הייחודיות, מנהגיה ואורחות חייה, וגם דיוקן מרתק של מאבק בין־דורי על משמעותה של מסורת בעולם משתנה.
ביצירתו הראשונה, כותב המחבר ברוחם של הסיפור העממי ושל הספרות הרבנית הקלאסית ומצליח לרקום מהם יצירה מודרנית מפתיעה. הספר מצטרף לכמה וכמה יצירות של ספרות עברית עכשווית, המבקשות לספר מחדש את סיפורה של החברה הישראלית המסורתית, אך עושה זאת בקול ייחודי ומקורי.

דוד מנחם, יליד ירושלים (1980), מלמד תורה ושירה, פייטן ומוזיקאי, רב קהילת אוריאל במבשרת ציון. זהו ספרו הראשון.