תחנות 7 פקדה אותנו השעה

לחפש את ג'וני מיטשל הוא רומן בשני קולות. 

מילי ויסמן לא יכולה לדמיין את חייה ללא אותו תקליט כחלחל של ג'וני מיטשל שמצאה בעליית הגג. הוא שהכתיב את דרכה להיות מרצה להיסטוריה של המוזיקה באוניברסיטת יו־סי־אל־איי. אך כאשר הגבול בין האישי לכללי מתערער, מציאות חייה של מילי מיטלטלת בין זו שנרקמת באמריקה לזו המהדהדת בתוכה בשפה העברית. 

בקה רבינוביץ' בל תמיד חלמה על הוליווד. בלוס אנג׳לס של סוף שנות השישים היא נשאבת אל לב הסצנה המוזיקלית, נחשפת להוויית החופש השורה על שכונת לוראל קניון: בתים פתוחים, צלילי גיטרות, ענני מריחואנה והרבה מילים יפות. שם היא פוגשת גם את מחירן הגבוה של הבטחות ריקות. 

לחפש את ג'וני מיטשל הוא רומן סוחף ומקורי, הנע בין פסטיבלי מוזיקה סוערים וניצנים של פמיניזם לבין מסדרונות אקדמיים מצוחצחים והפגנות פרו־פלסטיניות. הוא פורש את מסען של שתי נשים בעולם שמעדיף אותן שקטות ואסופות. 

ענת שוורץ פרידמן היא בעלת תואר שני במשפטים, יוצרת כותבת, מוזיקאית ושחקנית. נשואה ואמא לשלושה. היתה מועמדת לפרס אופיר על תפקיד ראשי בסרט ״שישה מיליון רסיסים״, כתבה והלחינה לזמרת שירי מימון את הלהיט ״תאהבי קצת את עצמך״. זהו רומן הביכורים שלה. 

איה, נערה ישראלית בת שש עשרה, נודדת לבדה בחוצות לונדון. היא ישנה בחצרות של בתים, מתקלחת בשירותים ציבוריים, אוכלת שאריות משולחנות של בתי קפה, לומדת לזהות סכנות ולחמוק מהן. איה זועמת על הוריה, שכפו עליה הגירה לעיר קרה וזרה. היא מתגעגעת לשמש, לרחובות עם ריח האספלט הנמס, לים ולחברות שלה, אך יותר מכול היא מתגעגעת ליוני אחיה, שנותר בישראל כדי להתגייס. חודשים היא מתחננת בפני הוריה שייתנו לה לחזור, וכשזה לא קורה, היא בורחת. במהלך שיטוטיה היא פוגשת את ג'יימס, מהגר מג'מייקה, שהופך לידידה ומושיעה. הוא שיחזיר אותה בסופו של דבר אל הוריה, אבל שום דבר כבר לא יהיה כשהיה. בריחתה של איה חושפת ומעמיקה סדקים שמאיימים כבר שנים על משפחתה.

חמש עשרה שנים אחר כך, איה כבר אישה נשואה, ללא ילדים, חיה בגליל בתחושת חוסר שייכות. נסיעה גורלית אחת מטלטלת את מהלך חייה ומציבה אותה ואת משפחתה בצומת דרכים. טינות נושנות צפות ועולות, יחסים עכורים מגיעים לידי פיצוץ, וברקע – סיפור אהבה ישן, אסור וסודי שממשיך להטיל את צלו. החלטות קשות יתקבלו, לבבות יישברו אבל משהו חדש יתחיל בחיי המשפחה הקטנה, טרופה אך עדיין אוהבת.

ביד רגישה ובוטחת ובשפה קולחת וצלולה, בוראת אילנה וייזר־סנש סיפור רב־שכבות, המאוכלס בדמויות פגומות, מורכבות ואנושיות להכאיב, שחייהן נשזרים אלה באלה. זה לא הבית עוסק בזהות, הגירה, זרות ותשוקה, ומתכנס לשאלה אחת שמרחפת מעל ראשן של הדמויות – מהו בית, והאם כל בית, אפילו פגום, עדיף על היעדרו? 

אילנה וייזר-סנש היא סופרת ישראלית. וייזר-סנש כתבה עד כה שלושה רומנים: על בהונות (הקיבוץ המאוחד, 2017); מתוך הגוף (הקיבוץ המאוחד, 2001); חלונות כפולים (ידיעות ספרים, 1995); זה לא הבית הוא הרומן הרביעי שלה. 

נאוה צוקרמן, מחלוצות התיאטרון העצמאי והפוסט־דרמטי בישראל, פורסת באסופה זו שלושה טקסטים בימתיים נועזים מתקופות שונות של יצירתה, המפרקים ומרכיבים את השפה, הגוף והעשייה הבימתית, ומהדהדים, כל אחד בדרכו, את חותמה המיוחד כמחזאית, במאית ויוצרת פורצת דרך. 
״התיאטרון של צוקרמן מגיש לצופים הרבה אווירה. נקודות החיבור בין יצירותיה לבין הקהל משתנות מצופה לצופה – ובכך מדגישות את הייחודיות שלו. [...] המחזה מבקש מהצופים לעשות הכל בכדי לשמר את החופש הפרטי שהוא בסיס האנושיות לפי צוקרמן״. 
 ynet מרב יודילוביץ׳, 
 באסופה זו: איש נקודה אישה (1988), ג׳ודי יקירתי (2000), השיטה (2003).

נאוה צוקרמן היא במאית, מחזאית, מייסדת ומנהלת אומנותית של תיאטרון תמונע בתל אביב. ייסדה את אנסמבל תמונע ב־1981 ואת תיאטרון תמונע ב־1999, כבית ליצירה עצמאית ורב־תחומית בתיאטרון, במחול ובמוזיקה. ביימה כשלושים הצגות בארץ ובעולם, בין היתר בפסטיבלים מובילים כגון Singapore Arts Festival (1996), פסטיבל אדינבורו פרינג’ (1985–1996), Shakespeare Festival Gdańsk (1995), Dublin Theatre Festival (1996), פסטיבל עכו (1982–1988)ופסטיבל ישראל (1985–1990). יצירותיה זכו להכרה בין־לאומית ולפרסים רבים, ובהם Fringe First (1991), ופרסי מפעל חיים מטעם קיפוד הזהב (2000), שרת התרבות (2009), פרס אגמון (2022) ופרס רוזנבלום (2024).

אתה היית גבוה ואני לא. אתה היית תכול עיניים ואני לא. אתה היית טייס ואני לא. אתה היית גבר ואני לא. ולפעמים אני רוצה להקטין אותך קצת, להגיד לעצמי דברים כמו: אני חושבת שהתאהבתי בך כי היית הראשון. קצת כמו ב"החתמה". אתה יודע מה זה? כשברווזונים בוקעים מהביצה והיצור הראשון שהם רואים, הם בטוחים שהוא אמא שלהם. זה מצחיק אבל זה עצוב. זה עצוב כי זה מטומטם. כי צריכים להיות כללי סף לדברים כאלה. לדדות ככה בכניעות מוחלטת אחרי מישהו סתם כי הוא היה שם במקרה בשנייה שיצאת לעולם, אין בזה שום היגיון אבולוציוני. אני לא מבינה איך ברווזים שרדו בברירה הטבעית. אני לא מבינה איך אני שרדתי בברירה הטבעית.  
  
אסיה היא אישה אימפולסיבית, לא צפויה, לא הגיונית, מאנית־דיפרסיבית, שנונה ובלתי נסבלת. אישה שקשה לאהוב. בגלל זה אבשלום אוהב אותה. 

אבשלום הוא טייס קרב, זחוח, מתנשא, שבטוח שהוא טוב בהכול, אבל צודק רק לפעמים. גבר בלתי מושג. בגלל זה אסיה חייבת להשיג אותו. 

הם נפגשו לראשונה בזמן השירות הצבאי, בטייסת הקרב שבה הטובים הם לטייס, אבל הטובות – הפקידות – הן לטייסים רק לרגע קצר. לאחריו הן מיד נשכחות.  

אבשלום המשיך הלאה, התקדם בדרגות, התחתן עם אחרת. אסיה נשארה עם המחשבות בטייסת, מלקקת את הפצעים שהפכו לצלקות. 
 
עשרים שנה לאחר מכן, בליל גלנט, הם נפגשים שוב. הפעם אסיה לא תוותר על ההזדמנות להשיג את הגבר שהיא רוצה, או חושבת שהיא רוצה, או שבעצם בכלל לא רוצה, אבל כבר מאוחר מדי לעצור. כשפורצת המלחמה והוא נעלם שוב היא יוצאת למסע שהוא ספק נקמה, ספק התבגרות, מסע שלוקח את שניהם למקומות מסוכנים, מתאי שירותים בברים אפלים, ועד המיטה של אשתו של אבשלום. 
 
זה סיפור על אהבה. זה סיפור על אובססיה. זה סיפור על הרגע שבו קשה להבדיל בין השניים. 
 
מגי אוצרי היא סופרת וד״ר למשפטים ורק אנחנו נדע הוא ספרה החמישי