סבתא בורחת מהבית

מִמָּה אַתָּה בּוֹרֵחַ, שָׁאַלְתִּי אֶת רוֹכֵב הָאוֹפַנַּיִם.
מֵהַכֹּל, הוּא עָנָה.
בּוֹרֵחַ מֵהַבַּיִת, מֵהָאֱמֶת, מֵהַזְּמַן.
נוֹטֵשׁ אֶת הַיְלָדִים, הָאִשָּׁה, הַהוֹרִים, עוֹזֵב
אֶת הַמִּלִּים, הַסְּפָרִים, הַשִּׁירִים,
אֶת הַשָּׁעוֹת הָאֲרֻכּוֹת שֶׁל הַיַּלְדוּת.
מוֹחֵק אֶת הַבְּדִידוּת,
הַכְּמִיהָה, שׁוֹכֵחַ אֶת חֲלוֹמוֹתַי,
תְּפִלּוֹתַי, זִכְרוֹנוֹתַי, נוֹטֵשׁ אֶת שְׂפָתִי -
וְיוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.

בקצב הגוף הנע, בחושניות קיומו הפיזי של הרץ למרחקים ארוכים, של רוכב האופניים, של השחיין, מתקיימת שירתו של יקיר בן־משה בספר זה. לפנות בוקר, ברחובות העיר ובשבילי עפר הרריים, הוא מאמץ את גופו עד קצה גבול היכולת ומנסה לתת מנוחה לנפשו. בכל יום מחדש הוא כמו בורח מביתו ובה בעת מחפש את הדרך לשוב אליו. 

מה שנראה צפוי כמעט, הבחירה בספורט כדרך להתמודד עם משבר אמצע החיים, הופך בידיו של בן-משה למצע להרהורים קיומיים נוּגים ולשיר הלל לחיים גם יחד. יותר משכובד הגוף והגיל נותנים את אותותיה בשירתו, יש בה מן המקצב המוזיקלי של התנועה במרחב, מחדוות גילויו של הגוף מחדש, ממתיקות ההורוּת ומאהבת העברית, שאולי בה, בתום כל נדודי הגוף והמחשבה, הוא מוצא בית קבע.

למתוח את עורקי הבוקר הוא ספר השירה השישי של יקיר בן־משה.

בגיל 62, מוצאת אביבה סיגל את עצמה כלואה במקום הכי קרוב והכי רחוק, הכי זר והכי מוכר – בעיר עזה, שבתיה נראים מבתי קיבוצה, כפר עזה. לא אחת ניצלה מהקסאמים שנורו על הקיבוץ באופן תדיר. האיום התמידי מומש בשבעה באוקטובר 2023, עת נחטפו היא ובעלה קית' על ידי מחבלי חמאס שפרצו לביתם. 

כל אחד מהחטופים שחזרו מבור השבי אוצר בזיכרונו את סיפורו הייחודי. כל אחד מהם התמודד במידת יכולתו – ולמעלה ממנה – עם סכנות מוות, אימה, רעב והשפלות. בימי השבי חרתה אביבה בזיכרונה פרטים קטנים ואירועים דרמטיים, ודומה שכבר אז ידעה שכאשר תיפדה, תספר את סיפור השבי שלה במלואו, שלא כמו סבתהּ האהובה ניצולת השואה, שכרבים מבני דורה בחרה בשתיקה.

סיפורה של אביבה – רעיה, אם, סבתא ואשת חינוך לגיל הרך, מסופר באופן כמעט ויזואלי, הודות לכוח זיכרונה המפורט. בסקרנות, בכנות כואבת ובחדות מבט היא משחזרת את האירועים ומתארת את המראות בעיר הזרה ואת התנהגות המחבלים־השובים, שליחי הרוע. בעודה עומדת על משמר ההישרדות, היא דואגת לבעלה הפצוע, וכולה אחוזת חרדה לבנה, שנותר בקיבוץ וגורלו אינו ידוע לה. 

תיאורי היומיום במנהרות ובבתי המסתור מהדהדים את שאון המלחמה הניתכת בחוץ ויוצרים תיעוד מרתק, אנושי, רב־עוצמה ומלא אהבה לקית' ולשותפותיהם הצעירות לגורל. יותר מכול, מרעיד את הלב ניסיונה הבלתי מתפשר לשמור על צלם אנוש גם בבור צלמוות.   

"אביבה מגיעה לשבי כאדם בוגר, אך נפשה עתירת חלקיקים פעילים של ילדותיות, תום ותקווה. עם קית' ועם הנערות השבויות עמם היא יוצרת תא משפחתי קטן מלא חום ואהבה. מדי ערב הם מקיימים טקס שבו קית' מבקש מכל אחד מהם למצוא דבר אחד טוב שקרה להם במהלך היום. למרבה הפליאה, הדבר הטוב היומי נמצא אפילו בגיא צלמוות. בסיום הטקס היא מאחלת־מייחלת: "העיקר לקום לבוקר חדש".

(מתוך ההקדמה) 

אביבה הוחזרה אחרי 51 ימים בשבי וקית' הושב בתום 484 ימים.