הרגליים של מרלן דיטריך

מותה ומותה של אמא שלי - סיפור אהבה הוא מסע ספרותי מלא יופי אל שבועיים שכמו לקוחים ממיתוס עתיק: רות בן ישראל נפרדת מיקיריה ושותה שיקוי שאמור להביא מיד למותה - אך המוות אינו ממהר להיענות להזמנה. במשך ארבעה-עשר יום מתעדת בתה, מרית בן ישראל, את אזור הדמדומים הפלאי שאליו נקלעו האם והבת: מרחב של הזיות ושל רפלקסים, של הומור פרוע ושל צלילות על טבעית כמעט.

בן ישראל מספרת על אמה ועל עצמה – בעבר ובהווה – מתוך מחויבות עמוקה לאמת ובלי קישוטים. בפרוזה שקופה ומבריקה היא מעלה ממקלדתה, כמתוך מנורת קסמים, שושלת שלמה של דמויות מסחררות במורכבותן: סבתות שמתו בתנוחות בלתי-נתפסות, דודות גלמודות שהעלימו את אַפָּן מאלבומי המשפחה, דודים בעלי המצאות משונות, אהבות צעירות שנגדעו, עוולות ופציעות שלא הגלידו. כל אלה צפים ועולים מתוך הספר כישויות אגדיות למחצה, וסיפורן משתלב בזה של האם – משפטנית בעלת שם, אישה חופשית, חריפה ובעלת נוכחות מסעירה.

זהו סיפורה של אם שלא פעלה לפי התפיסות המקובלות על אמהות, סיפורה של בת שמסרבת להתיישר ולנהוג לפי המוסכמות – ומעל הכל, סיפורה של אהבה עמוקה, מסובכת, ישרה וכנה בלי פשרות.

דורי מנור

מרית בן ישראל היא סופרת של פרוזה ועיון. ממייסדי בית הספר לתיאטרון חזותי וספריית גן לוינסקי לפליטים ומהגרי עבודה. בעלת הבלוג "עיר האושר". בין ספריה: הרומנים אסור לשבת על צמות, טבע דומם וטרילוגיית בנות הדרקון, וספר העיון סיפורים יכולים להציל.

"שיעור זמרה" הוא מהלך חיים שלמים של איתור הקול הנעדר: מחוויות ילדוּת והתבגרות בצֵל חרדה חברתית אל דרך של ביטוי, יצירה והגשמה. השיעור מתחיל בְּילדה מסוגרת ושותקת, הילדה שאִם "תְּנַסּוּ לְדוֹבֵב אוֹתָהּ./ הִיא רַק תִּשְׁתֹּק יוֹתֵר./ הַמִּלִּים שֶׁלָּהּ נָסוֹת,/ הַמִּלִּים שֶׁלָּהּ לֹא מַרְשׁוֹת/ לְעַצְמָן לְהִתְחַבֵּר." אט-אט קליפות השתיקה נסדקות ומבעד לחרכים ניבעים שירים עדינים וגבישיים, פוצעים מהתחדדות השנים, שכן "בִּפְנִים עוֹלָמוֹת מִתְהַפְּכִים בְּקִרְבָּם/ בְּשֶׁקֶט מוֹפְתִי. דְּבָרִים פְּעוּטִים/ הוֹפְכִים עֲטַלֵּפִים טוֹרְפִים,/ בָּעוֹלָמוֹת הַשְּׁקוּפִים לְמֶחֱצָה."
תחילה תנוע הדוברת אל המוזיקה, אל ההתלמדות והעשייה הצלילית, ובהמשך תהפוך למורה למוזיקה בעצמה, ותלמֵד ש"הָרוּחַ אֵינָהּ/ מִתְאַמֶּצֶת לִנְשֹׁב/ צִפּוֹר מְזַמֶּרֶת/ אֵינָהּ מְהַרְהֶרֶת כֵּיצַד/ קוֹלָהּ יִשָּׁמַע/ הֲיִי בִּפְלִיאָה,/ הֲסִירִי כְּבָלִים/ עַתִּיקִים/ וּתְנִי לְקוֹלֵךְ/ לַעֲלוֹת מִתּוֹכֵךְ/ דַּק וְחָלוּשׁ/ וְנִפְלָא,/ עַד אֵימָה."
בספרה הצלול והבשל, אוצרת דנה לוינסון בשיר את פשר השתיקות והאתגרים שבשחרור מ"כבלים עתיקים", חוויות של זוגיות ופרידה, התמודדויות ביתיוֹת – עם הבית הגשמי והבית הפנימי – ומציאת אחיזה בפרקטיקות יומיומיות: "שִׂימִי סִיר שֶׁל אֹרֶז –/ הַשְׁלִיכִי עֹגֶן עַל כִּירַיִם,/ שֶׁתִּהְיִי חֲזָקָה, שֶׁלֹּא תִּתְפָּרְקִי/ בֵּין מַכָּה לְמַכָּה."
מחוץ לשירים מעידה המשוררת: "בכל פעם שאני מבטאת את קולי בעולם זו חגיגת ניצחון לילדה שהייתי, ילדה שקטה וביישנית, שגדלה עם חרדה חברתית משתקת." ואכן, "שיעור זמרה" הוא חגיגה לא צפויה, צוהר אל גנים סודיים, הזמנה מעוררת השתאות להטות אוזן אל השָׁתוּק המתבקע.
יחזקאל רחמים

דנה לוינסון היא מוזיקאית, מלחינה ומורה לפסנתר. חברה בהרכב הנשים "מורקה". בשנים האחרונות היא מפרסמת משיריה בכתבי עת שונים. "שיעור זמרה" הוא ספרה הראשון.