שאלות שמצמיחות כנפיים

בעקבות מלחמת ששת הימים הפכה העיר העתיקה לחלק מירושלים המאוחדת והישראלית. מדינת ישראל נדרשה להתייחס לעיר ההיסטורית מלאת המקומות הקדושים לא רק כמחוז געגועים היסטורי אלא גם כמרחב תחת שליטתה. לא רק ניהול העיר העתיקה הציב אתגר גדול אלא גם הצורך לפתחה פיזית, לדאוג לשימורה, ובעיקר לקבוע מסמרות ביחס לעתידה. מהי העיר העתיקה, שאלו את עצמם הישראלים, האם רק מקום היסטורי קדוש? האם מלבד שורשי אמונתנו ו"סלע קיומנו" נמצאים בעיר העתיקה גם שורשים ציוניים וישראליים שאותם מן הראוי לטפח? לרבים היה ברור שיש לפעול במהירות ובנחישות על מנת להפוך את העיר העתיקה וסביבתה לישראליים. אך מה יש ומה ניתן לעשות עם העיר העתיקה, מרחב זר – ערבי, מוסלמי ונוצרי – כמעט לא יהודי ובוודאי שלא ישראלי?

ספרו החשוב של דורון בר עוסק במערכת היחסים המורכבת של הממסד הישראלי עם העיר העתיקה ומצביע על המאמץ הניכר שנעשה בתקופה זו לעצב את נופה הייחודי. תחת מדינת ישראל הוכנה בפעם הראשונה בתולדות האזור תוכנית מתאר והוקם גן לאומי סביב החומה; הרובע היהודי שוקם ואוכלס מחדש; ברחבי העיר העתיקה נערכו חפירות ארכיאולוגיות רחבות היקף. פותחו מקומות קדושים יהודיים, מוזיאונים ואתרי זיכרון ישראליים. שמות רחובות שונו ונעשו ניסיונות לפתח את הרובע המוסלמי, שם גם התבססה התיישבות יהודית אידיאולוגית. אתגר בפני עצמו הציבו השליטה והניהול של החראם א-שריף/הר הבית, המקום השלישי בקדושתו באסלאם, אך גם מקום בית המקדש החרב.

על אף תהליך הישראליזציה הנרחב שעברה העיר העתיקה בשנים הראשונות שלאחר המלחמה, נותרו עיקר חלקי העיר העתיקה כארץ זרה עבור רבים מהישראלים, וגם היום ביטוייה של היהדות והישראליות באזור זה מצומצמים מאוד.

פרופ' דורון בר מרצה במכון שכטר למדעי היהדות, חוקר את המקומות הקדושים העממיים והלאומיים במדינת ישראל; פרסם ספרים ומאמרים רבים על יד ושם, הר הרצל, הכותל המערבי וההיסטוריה המרחבית של ירושלים.