העולם בימי הביניים

האוֹפְּסִימִיסְט, ספרו החשוב ביותר של אֶמִיל חַבִּיבִּי, חתן פרס ישראל לספרות 1992, היה לקלאסיקה מיד עם צאתו לאור בערבית ב־ 1974, ולאחר מכן עם תרגומו לעברית ב־ 1984 ביד האמן של אנטון שמאס. חביבי יצר בספרו זה את המושג "אופסימיסט" – הֶלְחֵם של אופטימיסט ופסימיסט – אשר היה למטבע לשון המזוהה עם הפלסטינים אזרחי ישראל לאחר קום המדינה. הוצאתו לאור של הספר במהדורה חדשה היא גם מחווה לרוחו ההומניסטית של חביבי, אשר לנוכח המציאות, לנוכח הטרגדיה, העמיד תמיד את הקומדיה, את האירוניה, את רוח האגדה ואת "רחמי הסיפור".

האוֹפְּסִימִיסְט, גיבור הספר, הוא סעיד, ואותו אנו מלווים בכל תלאותיו, כיסופיו ואכזבותיו מאז נולד "לידה שנייה" ב-1948, כאשר ניצל ממוות בזכות חמור. הרפתקאותיו נעות בין סיפורי אהבה ארציים למפגש עם יצורים מן החלל החיצון, בין שיתוף פעולה עם המשטר להיאחזות בזהותו. דמותו מתקיימת תוך ניגוד תמידי בין אופטימיות לפסימיות, בין מאבק לכניעות, בין דמיון למציאות, בין תחכום לתמימות.   

באמצעות דמותו המגוחכת והנאצלה של סעיד הגשים חביבי את האידיאל שאליו שאפו רבים מסופרי העולם הערבי – לכתוב רומן השואב את השראתו מהמציאות ואת צורתו מהמקורות הספרותיים הערביים המסורתיים. השילוב בין ז'אנר המקאמה האגדתית ובין הרומן הסאטירי האירופי אִפשר לו לחצות גבולות הלוך ושוב בין הגבוה לנמוך, בין העממי והאמנותי, הערבי והמערבי, המליצי והדיבורי, הפוליטי והאסתטי.

אמיל חביבי נולד ב-1922 בחיפה, ומת בשנת 1996 בנצרת. הוא נחשב לאחד מן הסופרים החשובים בשפה הערבית של המחצית השנייה של המאה ה־20. חביבי היה גם עיתונאי, חבר כנסת ועורך הביטאון הקומוניסטי בשפה הערבית. לספר נלווית אחרית דבר מאירת עיניים מאת אלמוג בהר.

הספר הזה הוא בן לא חוקי למכלול הכרכים של בעקבות הזמן האבוד. הלית ישורון משכה בו מן המארג חוט אחד עומד־לעצמו: מופעיה של סבתו של המספר, המתחברים זה לזה, למן דפי הפתיחה, שבהם היא סובבת בגן בגשם השוטף, בָּזָה לחוקי הבורגנות הנשמרת־לנפשה וקווּצותיה נרטבות – דרך דפי מחלתה ומותה, המתורגמים כאן לעברית לראשונה – וכלה בשנים רבות לאחר מכן, שבהן הפשיל פרוסט שרווּלים ונהיה סופר, והוא מתייסר שסבתו, שחייו המוחמצים היו בשבילה מקור לצער, לא תדע כי סוף־סוף ישב לעבוד והוא מסיים את ספרו המונומנטלי.

סיפור מותה של הסבתא בעצם מתחיל להיטוות בסמוי מרגע הופעתה הראשונה, והיא הולכת ומתה בהדרגה לאורך שנים; זה אירוע מרכזי ב'זמן האבוד', שהמספר עד לו ומלווה אותו.

הסבתא מזדהרת כדמות השלמה ביותר במכלול של פרוסט: "סבתי השלמה באדם", ש"היתה הכל בחיי", ולעומתה נראים האחרים "יצורים חסרי ממש" – כך מתאר המספר את סבתו. דמותה היא מן ההתגלמויות המופלאות ביותר של חסד בין סבתא לנכד שאנו מכירים בספרות המערב, והדפים שייחד לה פרוסט, שהם מן היפהפיים שלו, כתובים ברוך ומתוך קרבה נרגשת, ששום דמות אחרת לא זכתה להם ממנו.

אבל הטקסט של פרוסט בספר זה אינו מעוֹר אחד. לפעמים הוא כמו נסחף להעמיד בקדמת הבמה קטעים שנונים, שהם מן הפסגות הקומיות שלו, הפוגות שהסיפור הסנטימנטלי אורב מאחוריהן.

הלית ישורון כותבת על התרגום: "חיפשתי לשון שתעביר את הנועם, את החיבה, את החרדה־להבהיל, שבהם נוקט הנכד בדבריו על אינסוף החום שמשפיעה עליו סבתו. פרוסט כותב אל־מול הטוהר של אם־אמו; אולי זה המאפשר לו לכתוב מֵאֲפֵלַת הנפש ולהישאר חי וצלול".

סיפור מלא קסם על רומנטיקה, חברות ואהבת ספרים.

כשאפריל החליטה להפר את בדידותה והשאירה פתק אנונימי בתוך ספר מתח בחנות הספרים השכונתית, היא התכוונה שמי שייקרא אותו יהיה וסטלי, המוכר הנאה והנחמד שהיא מחבבת. אבל מי שמצאה את הפתק הייתה דווקא לורה, סטייליסטית אלמנה, שהפסיקה להאמין באהבה כבר לפני זמן רב. לורה מניחה שאת הפתק כתב וסטלי, והרעיון דווקא מוצא חן בעיניה.

וסטלי שקוע בצילומי סרט שמתקיימים בחנות והוא כלל לא מודע למשולש האהבה שהוא נקלע אליו. הטעות בזיהוי מובילה לשרשרת של חילופי מכתבים, שנוטעת בליבן של שתי הנשים תקווה חדשה ומזכירה להן שתמיד כדאי להשאיר מקום לאהבה.

סוף מהספרים הוא מחווה מתוקה לרומנטיקה, לחברויות ולחנויות ספרים. קומדיה רומנטית שבה דווקא הטעויות הקטנות הן שמובילות כל דמות אל עבר הסוף הטוב שלה.

זהו ספר הביכורים של מוירה מקדונלד, מבקרת האומנות של הסיאטל טיימס.