הפילוסופיה הסטואית כדרך חיים

השיבה לקיבוץ הוא חיבור ייחודי המשלב יסודות אוטוביוגרפיים עם בירור פילוסופי, חברתי ואישי של חוויית החיים הקיבוצית. הפילוסוף יובל לוריא שב בספר זה אל שנות ילדותו ונעוריו בקיבוץ עין שמר, שאליו חזר בשנת 1954 לאחר שש שנות חיים בניו יורק, ובוחן ממבט מאוחר – של אדם מבוגר – את משמעות השיבה, ההשתייכות והזהות שנרקמת בין היחיד לקבוצה.

זהו חיבור אישי המנסח את מה שהיה משמעותי למחבר עם שובו לקבוצה ולקיבוץ מארה"ב. אולם החיבור הזה חורג מתיעוד זיכרונות אישיים גרידא: הוא מספר על צורת החיים החברתית של קבוצה במוסד החינוכי בקיבוץ באותם ימים, ומציב אותה ואת הקיבוץ בהקשר אישי, חברתי, היסטורי, פסיכולוגי ופילוסופי. הוא עושה שימוש בזיכרון כנקודת מוצא לבירור מושגים פילוסופיים יסודיים כגון זהות אישית וחברתית, שייכות, חירות, אחריות, סמכות, חינוך, שוויון, כמו גם משמעות החיים. לוריא מציע בירור פילוסופי שאיננו פסיכולוגי או משפטי, אלא רפלקסיבי ורעיוני – ניסיון להבין כיצד מושגים אלה מתממשים בפועל בהוויה קיבוצית קונקרטית, וכיצד הם מעצבים את תודעת היחיד החי בתוכה. באמצעות תיאור הקליטה מחדש בקבוצה, החיים במוסד החינוכי, תרבות היומיום, מערכות היחסים והנורמות החברתיות, נחשף המתח המתמיד בין אינדיבידואליות לבין קולקטיב, בין בחירה אישית לבין מסלול חיים מוכתב. לצד הסיפור האישי נפרש גם הקשר היסטורי-חברתי רחב: תולדות הקיבוץ, האתוס של תנועת "השומר הצעיר" והרקע הערכי והאידיאולוגי של החברה הקיבוצית בראשית ימי המדינה.

השיבה לקיבוץ הוא ספר עיון אישי המבקש להבין לא רק מה קרה, אלא מה הייתה משמעותם של החיים הקיבוציים – אז, וכפי שהם נראים במבט משקיף לאחור – עבור היחיד, הקבוצה והחברה הישראלית כולה.

יובל לוריא הוא פרופ' אמריטוס במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בן-גוריון. מבין ספריו: "בעקבות משמעות החיים: מסע פילוסופי" (אוניברסיטת חיפה, 2002); "מבוא לקסמי הפילוסופיה: אתיקה ומוסר" (אוניברסיטת בן-גוריון, 2007); "על ההוויה החברתית: קריאה מושגית בתנך ובפילוסופיה היוונית" (רסלינג 2016); "אנתרופולוגיה פילוסופית" (רסלינג, 2023); "מבט אנושי: הסתכלות וראייה בפסיכולוגיה פילוסופית" (רסלינג 2025).

לא היה בהיסטוריה הישראלית, וספק אם העולמית, מנהיג עם פער כה דרמטי בין פסגות מדיניות לבין כישלונות פוליטיים צורבים כמו שמעון פרס. אחד הווינרים הגדולים במדינאות (לשיטתו), חתן פרס נובל לשלום ומנהיג נערץ ברחבי העולם, היה לדוגמה מובהקת לביטוי "אין נביא בעירו". באופן בלתי מפוענח נמנעה ממנו אהדה ציבורית רחבה פעם אחר פעם, כחוט השערה מהיעד הפוליטי הנכסף. בערוב ימיו, בתקופת נשיאותו, זכה אמנם לעדנה קונצנזואלית, אך לא היה בה כדי לפצח את עומק החידה.

רון שביט, אשר חקר במשך שנים את הפער הבלתי נתפס הזה, לוקח אותנו למסע היסטורי ופסיכו-פוליטי מרתק הנפרס על פני ארבעה עשורים. צעד אחר צעד, בעשרים ושבעה אירועים היסטוריים דרמטיים, מצרף שביט את החלקים הקטנים לתמונת הפאזל הגדולה. ההפרדה המלאכותית לכאורה שיצר שביט בין הישות של המנהיג כפוליטיקאי לבין ישותו כמדינאי משרתת בסופו של דבר את מלאכת התרת התעלומה. שמעון פרס, אחד המנהיגים החשובים והמשפיעים בתולדות מדינת ישראל, לקה כמובן ככל בן תמותה בחסרונות, קיבעונות ומשגים, אבל עם זאת יצירתיותו, מעשיותו וחלומותיו רקמו שמלת בטון של ביטחון וחצבו תקווה בלתי נואשת לשלום. הבנת דמותו והתנהלותו היא חלק בלתי נפרד מהבנת ההיסטוריה הישראלית.

שמעון הפוליטיקאי, פרס המדינאי אינו ספר על פרס בלבד, שכן מדובר במורה דרך פסיכו-פוליטי למנהיגות. מנהיגים, ככל בני האנוש, הם עולם מלא של קווי אופי, אמונות וסגנון אישי, אשר לעיתים מתקיימים באופן סדור ונוח להבנה ולעיתים הם כמערבולת הנדמית כאוטית ומלאת סתירות. גם את השיטה וגם את היעדרה כביכול חשוב לחקור ולפענח, שכן מנהיגות היא עמדה אנושית מופלאה ונדירה שהשפעתה על חיינו אינה פחות מקריטית.

רון שביט הוא דוקטור למדעי המדינה ומומחה בתחומי המנהיגות והפסיכולוגיה הפוליטית. מחקרו החלוצי בתחום המנהיגות, תוך יישומו על דמותו של שמעון פרס, זיכה אותו בפרס נשיא המדינה בשנת 2018.