ללכת בשבילי משמעות

זאב — ירח — כוכב — טלסקופ — מיקרוסקופ — בקבוקון —ויסקי — סקוטלנד — כבשה — פרה — אסם — איכר

במבט ראשון, שרשרת האסוציאציות הזאת נראית אולי כמו אסופה אקראית שהגה מוח חסר שקט, אבל בעיני פרופ’ משה בר — אחד מחוקרי המוח והקוגניציה הבולטים בעולם — שרשראות כאלה הן חלון אל אחד הכלים העמוקים והחשובים ביותר שלנו כבני אדם: היכולת לחשוב רחב, לשוטט, וליצור קישורים שלא היינו מגיעים אליהם בדרך אחרת.

נדודי מחשבות הוא ספר מדעי, פילוסופי ואישי כאחד, שלוקח אותנו אל מאחורי הקלעים של התודעה: אל הרגעים הקטנים שבהם מחשבה זעירה מציתה מחשבה אחרת, דימוי מקרי יוצר תנועה פנימית, והבלחה סתמית לכאורה יכולה דווקא לפתוח פתח ליצירתיות, לתובנות חדשות, ואפילו לשיפור מוכח במצב הרוח.

בהתבסס על מחקריו פורצי הדרך ועל חוויותיו הפרטיות, בר מסביר כיצד פועל המוח ברגעים האלה, ומזמין אותנו לא רק להבין את נדידת מחשבותינו, אלא גם להתיידד איתה: להפסיק לראות בה רעש או הסחת דעת מיותרת, ולגלות את הכוח היצירתי שלה.

פרופ' בר, יליד דימונה, כיהן כראש המעבדה למדעי העצב הקוגניטיביים באוניברסיטת הרווארד, וכראש המרכז הבין-תחומי לחקר המוח באוניברסיטת בר־אילן. זהו ספרו הראשון הרואה אור בעברית.

הדבר שהטריד את טארק יותר מכול היה אסטרטגיית ההגנה שאימץ בעל הבוסתן. שודדי המשמישים התרבו בעת ההיא, שכן רק ימים ספורים נותרו עד בואו של הסוחר המיועד לקנות את הפרי ולמכור אותו בערים הגדולות ... בשנים הקודמות, בתקופה זו ממש, הצליח לפשוט על הבוסתנים למרות השמירה הכבדה, ולשדוד מלוא חופניים מהפרי המיתולוגי. חלק מהפירות היה זולל בעצמו ואת השאר היה מחלק לחברי כיתתו. בשנה שעברה פרץ לבוסתן של אבו-לִִבְְּדֵֵה, אכל ככל יכולתו מהמשמישים, ויצא בשן ועין.

הרומאן עונת המשמישים מקים לחיים את המיתולוגיה של פרי גן העדן, על עונתו הקצרה והכמיהה אליו. זוהי ביוגרפיה מדומיינת על אדם וטבע, במקום שבו הטבע הוא חלק בלתי נפרד מן התרבות. עלילת הספר נעה בין עבר להווה, ותנועתו מכניסה אותנו לעולמו הפנימי של גיבורו טארק, לעומק תודעתו, לזיכרונות ילדותו באֻֻם אלפחם, אך גם ממפה את התמורות שחלו במקום בעשורים האחרונים – תמורות המתגלות בחדות לעינו כשהוא שב אליו לאחר היעדרות ממושכת. הכפר גדל, אך כמו הרבה כפרים פלסטיניים אחרים, המכונים ברשומות "ערים", הפך למרחב מגובב נטול מרכזים עירוניים או תשתיות, המורכב ממתחמים גדולים וחסרי פשר. ספרו של אגבאריה מציע מסע נוסטלגי שחותר תחת עקרון הנוסטלגיות, ומתמקם במרחב העמום שבין האוטופי לדיסטופי.

עונת המשמישים הוא הרומאן הראשון שנכתב על אֻֻם אלפחם, והוא שזור בהיסטוריה של הארץ וברבדים המיתולוגיים של המקום במאה השנים האחרונות.

"הרומאן המיוחד הזה מבוסס על שני מהלכים סותרים באופן מהותי. האחד הוא מעשה של קינה על העבר שאיננו, והשני הוא מעשה של התנגדות לקינה".

לגדול במקום קטן כמו נצרת עילית אומר שאם תמצאי לך נישה מטופשת מספיק כמו אפיית עוגות ארוטיות, אילוף כלבי תצוגה או כתיבת שירים, כנראה תהיי הכי טובה בזה בעיר. בכיתה ח׳, ברגע של שיקול דעת מפוקפק, גילחתי את הראש יחד עם כל הבנים בצופים, ואחר כך אנשים הצביעו עליי ברחוב במשך חצי שנה. בתל אביב הרבה יותר מסובך למשוך תשומת לב. למען השם, אנחנו מארחים פה את כל בוגרי בתי הספר למשחק.

איה כורם נולדה במקום שלא קיים יותר ומאז התמחתה בשלל משימות אפשריות יותר או פחות, כמו למצוא דירה סבירה בתל אביב, להתאהב בבחור הנכון, להילחם בחברת תקליטים (ולנצח), לאסוף צעצועים מהרצפה, לדעת שאת לא הכי יפה כשנוח לך, ולהצטרף לקבוצת אימהות לא אוגרות. וגם לכתוב שירים.

בצודקת איה כורם מתעדת רגעים מחייה בהומור ובגילוי לב ומשרטטת תמונה מבריקה ושובת לב של מישהי שלרוב צודקת, וגם אם לא - יש לה מה להגיד על זה.

בין נסיעות להופעות בוואן שבו תמיד קר מדי או חם מדי, בילוש אחרי אחת החברות של בתה שהשאירה לה גרפיטי על הספה, והסבר די משכנע למה אמרה בעבר שהיא נמשכת אל המיקסר האדום שלה, איה כורם כתבה ספר מהנה במיוחד, שנון ומלא לב על נשיות והורות, קריירה ואהבה, ועל החיים במקום לא יציב ששובר את ליבך אבל גם מחבר אותו מחדש.