בת הדיין

מִמָּה אַתָּה בּוֹרֵחַ, שָׁאַלְתִּי אֶת רוֹכֵב הָאוֹפַנַּיִם.
מֵהַכֹּל, הוּא עָנָה.
בּוֹרֵחַ מֵהַבַּיִת, מֵהָאֱמֶת, מֵהַזְּמַן.
נוֹטֵשׁ אֶת הַיְלָדִים, הָאִשָּׁה, הַהוֹרִים, עוֹזֵב
אֶת הַמִּלִּים, הַסְּפָרִים, הַשִּׁירִים,
אֶת הַשָּׁעוֹת הָאֲרֻכּוֹת שֶׁל הַיַּלְדוּת.
מוֹחֵק אֶת הַבְּדִידוּת,
הַכְּמִיהָה, שׁוֹכֵחַ אֶת חֲלוֹמוֹתַי,
תְּפִלּוֹתַי, זִכְרוֹנוֹתַי, נוֹטֵשׁ אֶת שְׂפָתִי -
וְיוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.

בקצב הגוף הנע, בחושניות קיומו הפיזי של הרץ למרחקים ארוכים, של רוכב האופניים, של השחיין, מתקיימת שירתו של יקיר בן־משה בספר זה. לפנות בוקר, ברחובות העיר ובשבילי עפר הרריים, הוא מאמץ את גופו עד קצה גבול היכולת ומנסה לתת מנוחה לנפשו. בכל יום מחדש הוא כמו בורח מביתו ובה בעת מחפש את הדרך לשוב אליו. 

מה שנראה צפוי כמעט, הבחירה בספורט כדרך להתמודד עם משבר אמצע החיים, הופך בידיו של בן-משה למצע להרהורים קיומיים נוּגים ולשיר הלל לחיים גם יחד. יותר משכובד הגוף והגיל נותנים את אותותיה בשירתו, יש בה מן המקצב המוזיקלי של התנועה במרחב, מחדוות גילויו של הגוף מחדש, ממתיקות ההורוּת ומאהבת העברית, שאולי בה, בתום כל נדודי הגוף והמחשבה, הוא מוצא בית קבע.

למתוח את עורקי הבוקר הוא ספר השירה השישי של יקיר בן־משה.

אתה היית גבוה ואני לא. אתה היית תכול עיניים ואני לא. אתה היית טייס ואני לא. אתה היית גבר ואני לא. ולפעמים אני רוצה להקטין אותך קצת, להגיד לעצמי דברים כמו: אני חושבת שהתאהבתי בך כי היית הראשון. קצת כמו ב"החתמה". אתה יודע מה זה? כשברווזונים בוקעים מהביצה והיצור הראשון שהם רואים, הם בטוחים שהוא אמא שלהם. זה מצחיק אבל זה עצוב. זה עצוב כי זה מטומטם. כי צריכים להיות כללי סף לדברים כאלה. לדדות ככה בכניעות מוחלטת אחרי מישהו סתם כי הוא היה שם במקרה בשנייה שיצאת לעולם, אין בזה שום היגיון אבולוציוני. אני לא מבינה איך ברווזים שרדו בברירה הטבעית. אני לא מבינה איך אני שרדתי בברירה הטבעית.  
  
אסיה היא אישה אימפולסיבית, לא צפויה, לא הגיונית, מאנית־דיפרסיבית, שנונה ובלתי נסבלת. אישה שקשה לאהוב. בגלל זה אבשלום אוהב אותה. 

אבשלום הוא טייס קרב, זחוח, מתנשא, שבטוח שהוא טוב בהכול, אבל צודק רק לפעמים. גבר בלתי מושג. בגלל זה אסיה חייבת להשיג אותו. 

הם נפגשו לראשונה בזמן השירות הצבאי, בטייסת הקרב שבה הטובים הם לטייס, אבל הטובות – הפקידות – הן לטייסים רק לרגע קצר. לאחריו הן מיד נשכחות.  

אבשלום המשיך הלאה, התקדם בדרגות, התחתן עם אחרת. אסיה נשארה עם המחשבות בטייסת, מלקקת את הפצעים שהפכו לצלקות. 
 
עשרים שנה לאחר מכן, בליל גלנט, הם נפגשים שוב. הפעם אסיה לא תוותר על ההזדמנות להשיג את הגבר שהיא רוצה, או חושבת שהיא רוצה, או שבעצם בכלל לא רוצה, אבל כבר מאוחר מדי לעצור. כשפורצת המלחמה והוא נעלם שוב היא יוצאת למסע שהוא ספק נקמה, ספק התבגרות, מסע שלוקח את שניהם למקומות מסוכנים, מתאי שירותים בברים אפלים, ועד המיטה של אשתו של אבשלום. 
 
זה סיפור על אהבה. זה סיפור על אובססיה. זה סיפור על הרגע שבו קשה להבדיל בין השניים. 
 
מגי אוצרי היא סופרת וד״ר למשפטים ורק אנחנו נדע הוא ספרה החמישי