הרחם השלישי

״זה לא איזה כנרת שלי, זה רוקנ׳רול…״ (יהודה עדר).
הרוק הישראלי הוא פסקול החיים שלנו; מהנסיעה לעבודה ועד ליל שישי בהופעה, הוא מספר את הסיפור של השפה העברית ושל כולנו. ספרה של נורית אורן אבישר בוחן את לשונו של הרוק הישראלי כראי לשינויים שעברה העברית ולהתפתחות התרבות הישראלית משנות ה־70 עד ימינו; הוא עוקב אחר גלגולי השפה בפזמוני הרוק – מ״כוורת״ ו״תמוז״, דרך ״תיסלם״ ו״משינה״, ועד ״מוניקה סקס״, ״המכשפות״, ״הדג נחש״ ו״טונה״ – ומראה כיצד מבעי היומיום הופכים למעשה אמנות.

האזנה מחודשת לשירים ישנים וחדשים מתווה מפה לשונית ורגשית של העברית – זו היורדת מהבמה החגיגית של ביאליק ושל עמיחי וצועדת יחפה אל הרחוב: מדברת, מתבדחת, מתריסה, ולעיתים גם שותקת. מנקודת מבט מחקרית הנשענת על כלים של הבלשנות הקוגניטיבית ועל תיאוריות סמנטיות עכשוויות, אורן אבישר חושפת כיצד למשל בשורה ״רק אני ואנוכי נורמלי מכולם״ נחשף הרובד המקראי לצד כמיהת הדור לנורמליות; וב״הר של בייגלך״ של מוניקה סקס – מאחורי ההומור מסתתרת ביקורת חברתית עמוקה.

נורית אורן אבישר, עורכת לשון ומורה לספרות וללשון, גדלה בין מדפי ספרים וערמות תקליטים. המילים והמנגינות שעיצבו את ילדותה עוררו בה סקרנות שהובילה למחקר על השפה המתנגנת של הרוק הישראלי. היא בעלת תואר ראשון בספרות כללית והשוואתית מהאוניברסיטה העברית, ותארים שניים בעיתונאות מאוניברסיטת רוזוולט שבשיקגו, ובתרבות הילד והנוער ובלשון עברית – שניהם מאוניברסיטת תל אביב.

קשרי ישראל-גרמניה שאחרי נפילת חומת ברלין נבחנים בספר זה בתקופות שלטונם של שלושה קנצלרים: הלמוט קוהל, גרהרד שרדר ואנגלה מרקל. הספר הוא תוצר של עבודת מחקר שהתבססה על מקורות שונים, ובעיקר על עשרות ראיונות שקיים המחבר עם אנשי מפתח בקשרים בין המדינות.

חילופי הדורות בגרמניה ותהליך הנורמליזציה הפנימי והבין-לאומי שעברה הרפובליקה הפדרלית בעקבות איחוד גרמניה לא פגעו ביחסים המיוחדים עם ישראל. להפך: בשיאם, בשנת 2008, על רקע החרפת איום הגרעין מצד איראן, הכריזה הקנצלרית מרקל שביטחון ישראל הוא חלק מהאינטרס הלאומי הגרמני. בספר מתוארת תרומתם של היחסים בין המדינות לפיתוחה של מדינת ישראל ולחיזוקה בתחומים חיוניים, ואף להידוק קשריה עם האיחוד האירופי. יחסים אלה עומדים למבחן בעשורים האחרונים, לאחר שגברו חילוקי הדעות בין שתי המדינות בשאלות מדיניות החוץ והתחזקה המגמה השלילית כלפי מדיניות ישראל בסקרי דעת הקהל הגרמנית. כל אלה הציבו סימני שאלה על עתיד היחסים המיוחדים בין שתי המדינות.

הגיעה השעה לבחינה היסטורית שיטתית של היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה המאוחדת. ספרו של טיבור שלו שלוסר מציב פרספקטיבה רחבה, מעודכנת ומגובה היטב בתיעוד בכתב ובעל פה של התפתחות יחסים אלה ברבע המאה שחלפה מאז איחוד גרמניה ב 1990. המחבר מכפיף את היכרותו הישירה כדיפלומט בתהליך המתואר בספר ואת הידע האישי שלו לכללי המחקר ההיסטורי ומספק כך ניתוח ייחודי בשאלת ההמשכיות והחידוש במסכת היחסים הללו, על משמעותם הכלכלית, הבטחונית והמדינית העצומה.

(משה צימרמן, פרופסור אמריטוס להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית)

איחוד גרמניה עורר בישראל ובאירופה חשש מפני "רייך רביעי". אלא שהחששות התבדו: היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה דווקא חוזקו בהיבטים חיוניים לישראל, אף שיש גם יסוד לדאגה לעתידם. ספרו של טיבור שלו שלוסר הוא פרי מחקר היסטורי שיטתי ומגוון, המתבסס על תיעוד רשמי, פרסומי תקשורת ועשרות ראיונות שקיים עם מעצבי ומבצעי מדיניות בשתי המדינות. בכל אלו בא לידי ביטוי ניסיונו העשיר כדיפלומט מקצועי אשר הופקד מטעם משרד החוץ על פתיחת שתי קונסוליות חדשות של ישראל בגרמניה, בברלין ב-1991 ובמינכן כקונסול כללי ב-2011.

(שמעון שטיין, שגריר ישראל בגרמניה לשעבר)

כשמונה שנים, מ-1954 עד 1962, נמשכה מלחמתה העקובה-מדם של צרפת נגד העם האלג'יראי, שהתקומם נגד השליטה הצרפתית בארצו לאחר 124 שנים של כיבוש והתנחלות. משלב מסוים במלחמה, ה"אירועים" באלג'יריה (כפי שכונתה המלחמה בצרפתית מכובסת) התחילו לאיים גם על השלטון הדמוקרטי בצרפת עצמה. נדרשה מנהיגות אמיצה כמו זו של הגנרל דה גול כדי שצרפת תסכים לאפשר את קיומה של אלג'יריה עצמאית. וכמיליון מתיישבים צרפתים שבו-היגרו מאלג'יריה לצרפת.

לדברי אליסטר הוֹרן, הסופר-העיתונאי הבריטי שחיבר את הספר המקיף ביותר על מלחמת אלג'יריה, זו היתה מלחמת הדה-קולוניזציה האחרונה. האומנם? האם אנחנו, הישראלים – שזכינו לעצמאות ב-1948 תוך כדי השתחררות משלטון קולוניאלי – לא מנהלים היום בעצמנו מלחמה נגד עַם שנאבק על עצמאותו? האם תצליח ישראל לכפות על העולם להכיר ב"שטחים" כחלק מן השטח הלגיטימי שלה, או שמא תיאלץ בסופו של דבר להכיר בזכותו של העם הפלסטיני למדינה משלו?

אורי דרומי עוסק שנים רבות בלימוד מעמיק של הסיפור הצרפתי-אלג'יראי, ובהשלכות האפשריות שלו על הסיפור "שלנו" כאן. גם לוֹ אין ספק: ההבדלים בין הקונפליקט הזה ובין הסכסוך הישראלי-פלסטיני הם רבים ועמוקים. ובכל זאת: קווי הדמיון גם הם מרובים וברורים – וכואבים. המשך השליטה של ישראל בשטחים שכבשה ב-1967 – הגדה המערבית ורצועת עזה – רחוק מלהיות עובדה מוגמרת, וחילוקי הדעות בציבור הישראלי בשאלה הזאת מסַכּנים את עצם קיומה של ישראל. אנחנו חוֹוים את הקרע הזה באופן יומיומי, באלף ואחת דרכים.