הסכסוך היהודי־יהודי

גנבו לי את המדינה. מי גנב למי? מי היו הבעלים של המדינה? מי הקים אותה ולמי יש עליה זכויות? למה הטענות הללו נשמעות כיום, ומי משמיע אותן? מאז המהפך הפוליטי ב-1977 השאלות הנוקבות הללו רק הולכות ומתחדדות.

בליל 4 בנובמבר 1995, לאחר רצח ראש הממשלה, יצחק רבין, זעק מנכ"ל משרדו, שמעון שבס: "הלכה לי המדינה". כמעט 30 שנה אחרי, עם התגשמות הסיוט שלנו, אזרחי ישראל, הקריאה הזאת הופכת לכתובת מהדהדת על הקיר: אנחנו צעד אחד לפני התהום.

שבס, ממקימי ההתיישבות ברמת הגולן, שלחם במלחמת יום הכיפורים ואיבד בה אין-ספור חברים, שהיה ליד ימינו של רבין המנוח, בוחן בספרו החדש את הדרך שעברנו ממדינה משגשגת, מצליחה ומלוכדת, לאוסף של פלנגות מסוכסכות במדינה שמשאביה נגזלים לצורך מטרה אחת ויחידה: ההישארות והאחיזה בשלטון.

כמי שעמד בכל צומתי קבלת ההחלטות והכיר מקרוב את מנהיגי המדינה, שבס מזהה את שורשי הבעיה וגם מספק פתרונות אפשריים למה שיכול, אולי, לשוב ולחבר בין זרמים פוליטיים שונים ולהציל אותנו מקצו של החזון הציוני. 

עניינו של הספר שלפנינו - הערות לשוניות בפרשנות רב סעדיה גאון לספרי המקרא – הוא תרגומו ופירושו הערבי־היהודי של רב סעדיה גאון לספרי המקרא, וליתר דיוק – הערותיו בפירושו לאופן תרגומו, הערות שמהן מצטיירת תמונה חדשה של היחס להבנת המקרא ושל התגבשות הדקדוק של הלשון העברית. יצירתו הספרותית־הרבנית השופעת והמגוונת של רב סעדיה גאון (מצרים-ארץ ישראל-בבל, 892–942) חוללה מהפכה עצומה בספרות עם ישראל בדורו, והשפעתה המרובה נמשכה דורות רבים לאחר מכן בקרב כל קהילות ישראל, שחיו במרחב של התרבות הערבית־המוסלמית – בארצות המזרח, בצפון אפריקה ובספרד. למעשה, רב סעדיה גאון הוא שגיבש את האסכולה התרבותית הידועה בשם תרבות ערבית־יהודית. עניינו של הספר שלפנינו הוא תרגומו ופירושו הערבי־היהודי של רב סעדיה גאון לספרי המקרא, וליתר דיוק – הערותיו בפירושו לאופן תרגומו, הערות שמהן מצטיירת תמונה חדשה של היחס להבנת המקרא ושל התגבשות הדקדוק של הלשון העברית.
ד"ר איילת כהן היא מרצה וחוקרת של הלשון העברית באוניברסיטת חיפה, בחוג ללשון עברית ובלימודי היסוד בלשון העברית במכללה האקדמית גורדון בחיפה ובמכללה האקדמית הערבית לחינוך בחיפה. בעלת ניסיון עשיר בהוראת הלשון העברית על רבדיה השונים, הבעה והבנה ואוריינות עברית אקדמית. מחקריה עוסקים בלשון הערבית־היהודית של ימי־הביניים ובתרבותה, ובעיקר בפרשנות המקרא שנכתבה בלשון זו בימי־הביניים. מרבית ממחקריה הוקדשו להערות הלשוניות בפרשנות רב סעדיה למקרא. ד"ר כהן רואה בהוראה שליחות עליונה. אוהבת מאוד ללמד ומובילה לומדים ואנשי חינוך רבים.

מה לעורכי דין בתקופת המנדט ולמחתרות? מה בין אלה שפעלו באולמות בתי המשפט ובמשרדים ובין אלה שעסקו בהעפלה, בהתיישבות או במאבק מזוין? הייתכן שלמעשה פעלה בארץ ישראל מחתרת עלומה נוספת, מחתרת משפטית?
מחקרו השיטתי והמקיף של שמעון-ארז בלום, המבוסס על מקורות ארכיוניים, מסמכים רשמיים ועדויות, מתמקד בעורכי הדין היהודים שפעלו בעשור האחרון ורב-התהפוכות לקיומו של המנדט הבריטי בארץ ישראל, ומגיע למסקנה שאכן, גם את פועלם אפשר לכנות 'מחתרת', הלוא היא 'המחתרת המשפטית' העלומה.
עורכי דין בולטים בקהילה המשפטית באותו הזמן עמדו לצד ההגנה, האצ"ל, לח"י וארגונים ציוניים טרום-ממלכתיים נוספים, השתלבו במאבק הלאומי הסוער שהתחולל בארץ ישראל בשנים 1947-1938 ופעלו במעין מחתרת משלהם. בלום מתמקד בשבע פרשות חשובות שבהן יעצו וייצגו עורכי דין ציוניים נאשמים במשפטי המחתרות, ההעפלה והקרקעות, ודרכן דן בסוגיות של אתיקה מקצועית, משפט ולאומיות ובדרכי פעולתם. עורכי הדין הללו נרתמו לשנות את יחסי הכוח, את ההייררכיות ואת הסדר החברתי המפלה שהתקיים אז בארץ ישראל, אף שלא אחת הזדהותם האידאולוגית ומחויבותם המקצועית לא התיישבו זו עם זו. עורכי הדין מקס זליגמן, מקס קריצ'מן, דב יוסף, פיליפ ג'וזף, יעקב שמשון שפירא, מרדכי עליאש, אשר לויצקי, דוד גויטיין, יעקב סלומון, אהרן בן-שמש ואחרים התמודדו עם דילמות מעשיות הרות גורל ונדרשו להכריע בהתנגשויות בין חוק ומשפט, מטרות הציונות ומוסר.
הנהגת היישוב ראתה במשפט כלי בעל חשיבות מעשית במאבק הלאומי במרבית תחומי פעילותו. חברי המחתרת המשפטית ייצגו את העניין הציוני גם כאשר הייתה זו בבירור עשייה בלתי חוקית או על גבול החוקיות, וסייעו למאבק הציוני בתושיה ובכישרון משפטי.