קשר מפתיע נוצר בין שני נוכחים בלוויה: במאי-מחזאי ידוע, ששנות פעילות רבות מאחוריו, ואישה חידתית הצעירה ממנו בשנים רבות. באופן מסתורי-כמעט מושכת האישה את הבמאי לביתה, ושם, על אחד הקירות, נגלית לו תמונת אישה. האישה מוכרת לו. תמונת האישה שעל הקיר היא המפתח לסיפור כולו, אבל היא טומנת בחובה תמונה נוספת – תמונתו של הבמאי עצמו, שהייתה תלויה על קיר אחר בבית אחר. אט-אט פורשת האישה הצעירה את הסיפור, סיפור הקשור בעברו של הבמאי ובלילה סוחף אחד, בג'יפ צבאי. הסיפור, שהודחק בזיכרונו של הבמאי, ורק עתה הוא שב ועולה, מקבל חיים חדשים בשעה שהוא מסופר מפיה של האישה הצעירה. בדיאלוג הזהיר שנרקם בין השניים, כשיחה הנעה בין שתיקה לדיבור, עולות שאלות על חיים שכבר נחוו ועל כאלה שעוד אפשר לחיותם, על כתיבת הסיפורים של חיינו. זהו סיפור על תשוקה ועל מוות, סיפור שכמו מבקש לא להיקבר עם המתים. כדברי הסופר האמריקני ויליאם פוקנר בספרו "רקוויאם לנזירה": "העבר לעולם איננו מת. הוא אפילו לא עבר." צביקה ניר הוא סופר ומשורר, מכהן בשנים האחרונות כיו"ר אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל. ספריו הקודמים: אלוהי התשוקות הבוערות, אמת, אוטהון, זמן הלב, היד שהוציאה אותי להורג (כולם בהוצאת הקיבוץ המאוחד).
שם יצרן
הוצאת הקיבוץ המאוחד
"שלום. אם תרצה, נוכל להיפגש. נאמר באמצע הדרך, אי שם בחוג הקוטב – נוף שכל אחד מאיתנו מכיר בנפרד."
"שלום". לא כתבה "אבא". מאיר יכול להבין. הרי מעולם לא זכה לשמוע ממנה את שם העצם הזה – והרי הוא, "בנפרד".
אחרי יותר מעשרים שנות ניתוק, מזמינה שלומית את אביה למסע משותף: חציית הרמה הקפואה של גרינלנד בעקבות מסתורין המלווה את מותו של חוקר טבע מפורסם, עשרות שנים אחרי שנקבר תחת מעטה עבה של קרח.
המסע המשותף, בין מישורי פרא קפואים לאוהל צר ודחוס, ובין זרות לאינטימיות, הוא הזדמנות בעבור שניהם לבחון מערכת יחסים שהייתה־לא־הייתה, לשאול על העבר ולשקם את ההווה.
הרומן "מסעות עם בתי" פורט באופן צלול ומפוכח על נימי הרגש הדקים ביותר שלנו ומעמיד דיוקן שובה לב של אב ובת, בדרכם המסועפת זה אל זה.
יאיר הראל הוא סופר, תסריטאי ומחברם של ספרי עיון בתחומי המדעים. "מסעות עם בתי" הוא הרומן הרביעי פרי עטו, קדמו לו "הקוראת בצללים" (הוצאת אפיק), "בולענים" ו"תחנת ויקטוריה" (הוצאת מטר).
המחיר שלנו:
67.20
₪
לילה. "שומרת לי־לה, בואי לאר־זים!" אני עומדת במרכז של החדר, מרימה את הפנים לשְׁמַרְטַף. במיטות שלידי אין תזוזה. דנה ויותם רגועים, ישנים. הם שומעים את הקריאות שלי, אבל הן לא יעירו אותם. אף אחד לא לימד אותנו, אבל כולנו קוראים לה אותו דבר, באותה מנגינה. אני לא בוכה. אלה לא דמעות בכי, אלה דמעות גרון. "שומרת לי־לה, בואי לאר־זים!"
בוקר־צהריים־ערב־לילה. ילדה ערנית בת שבע, בעלת נפש של אמן, פורשת את רגעי היום־יום של ילדותה בקיבוץ של שנות השבעים, שהיתה בו־זמנית ילדות של שפע ושל חסך. בתמימות ילדית נחשפים יופיו ומורכבותו של בית גידול שפס מן העולם, מרחב החיים של החינוך המשותף – צורת גידול גדושה באהבה ודאגה, הטומנת בחובה גם זרעי פורענות.
חֲדַרוֹכֶל, הֲקָמָה, מדידות, נוֹשֵׂאוֹכֶל – לצד המושגים שטבעה החברה היצרנית והיצירתית רחשו בגלוי ובסמוי חוקים וערכים, נורמות מדוברות ושאינן מדוברות של חברה מתבדלת, שהושתתה על קונפורמיות. הילדה קולטת אותם כמו סֵיסמוגרף, קולטת ומתעדת. עיניים גדולות זה לא טוב פותח דלת לקונפליקטים בין פרט לקבוצה; בין להיות קטן ללהיות גדול; בין לאהוב ולהיות נאהב. כל אלה מובאים דרך עולם בפני עצמו – הבֶּיתֶלָדִים.
כיצד צומחת אינטימיות בְּיום־יום ללא פרטיות שבו "כולם רואים לכולם"? כיצד לומדים להיות לבד, שקטים עם עצמנו, כשאין רגע לבד? מי רואה את ה"אחד" כשהוא תמיד "אחד מתריסר"? מהי מוגנות ומי מגן על חלומות הלילה ועל חלומות הנפש? עיניים גדולות זה לא טוב הוא רומן צלול ומרגש, פוקח עיניים וצובט בכנותו.
רונית בלנרו־אדיב היא פסיכולוגית קלינית עם התמחות בטיפול בילדים וניסיון ייחודי בטיפול בילדים שהוצאו מביתם והושמו במסגרות טיפול־פנימייתי. נולדה בשנות ה־70 בקיבוץ השומר הצעיר והתחנכה בבית ילדים בלינה המשותפת ובמוסד החינוכי עד יציאתה לצבא. נשואה ואם לארבעה, מזה עשר שנים מתגוררת בניו־זילנד. בשנת 2016 ראה בהוצאת רסלינג הספר "חיבוק חזק ולא כואב – הטיפול ה׳טוב־דיו׳ בילדים המוצאים מביתם", שכתבה עם ורד ביבי ותניה אורן־צ׳יפמן כחלק מעבודה רבת־שנים בטיפול הפנימייתי. עיניים גדולות זה לא טוב הוא הרומן הראשון פרי עטה.
המחיר שלנו:
69.30
₪