"שיעור זמרה" הוא מהלך חיים שלמים של איתור הקול הנעדר: מחוויות ילדוּת והתבגרות בצֵל חרדה חברתית אל דרך של ביטוי, יצירה והגשמה. השיעור מתחיל בְּילדה מסוגרת ושותקת, הילדה שאִם "תְּנַסּוּ לְדוֹבֵב אוֹתָהּ./ הִיא רַק תִּשְׁתֹּק יוֹתֵר./ הַמִּלִּים שֶׁלָּהּ נָסוֹת,/ הַמִּלִּים שֶׁלָּהּ לֹא מַרְשׁוֹת/ לְעַצְמָן לְהִתְחַבֵּר." אט-אט קליפות השתיקה נסדקות ומבעד לחרכים ניבעים שירים עדינים וגבישיים, פוצעים מהתחדדות השנים, שכן "בִּפְנִים עוֹלָמוֹת מִתְהַפְּכִים בְּקִרְבָּם/ בְּשֶׁקֶט מוֹפְתִי. דְּבָרִים פְּעוּטִים/ הוֹפְכִים עֲטַלֵּפִים טוֹרְפִים,/ בָּעוֹלָמוֹת הַשְּׁקוּפִים לְמֶחֱצָה."תחילה תנוע הדוברת אל המוזיקה, אל ההתלמדות והעשייה הצלילית, ובהמשך תהפוך למורה למוזיקה בעצמה, ותלמֵד ש"הָרוּחַ אֵינָהּ/ מִתְאַמֶּצֶת לִנְשֹׁב/ צִפּוֹר מְזַמֶּרֶת/ אֵינָהּ מְהַרְהֶרֶת כֵּיצַד/ קוֹלָהּ יִשָּׁמַע/ הֲיִי בִּפְלִיאָה,/ הֲסִירִי כְּבָלִים/ עַתִּיקִים/ וּתְנִי לְקוֹלֵךְ/ לַעֲלוֹת מִתּוֹכֵךְ/ דַּק וְחָלוּשׁ/ וְנִפְלָא,/ עַד אֵימָה."בספרה הצלול והבשל, אוצרת דנה לוינסון בשיר את פשר השתיקות והאתגרים שבשחרור מ"כבלים עתיקים", חוויות של זוגיות ופרידה, התמודדויות ביתיוֹת – עם הבית הגשמי והבית הפנימי – ומציאת אחיזה בפרקטיקות יומיומיות: "שִׂימִי סִיר שֶׁל אֹרֶז –/ הַשְׁלִיכִי עֹגֶן עַל כִּירַיִם,/ שֶׁתִּהְיִי חֲזָקָה, שֶׁלֹּא תִּתְפָּרְקִי/ בֵּין מַכָּה לְמַכָּה."מחוץ לשירים מעידה המשוררת: "בכל פעם שאני מבטאת את קולי בעולם זו חגיגת ניצחון לילדה שהייתי, ילדה שקטה וביישנית, שגדלה עם חרדה חברתית משתקת." ואכן, "שיעור זמרה" הוא חגיגה לא צפויה, צוהר אל גנים סודיים, הזמנה מעוררת השתאות להטות אוזן אל השָׁתוּק המתבקע.יחזקאל רחמיםדנה לוינסון היא מוזיקאית, מלחינה ומורה לפסנתר. חברה בהרכב הנשים "מורקה". בשנים האחרונות היא מפרסמת משיריה בכתבי עת שונים. "שיעור זמרה" הוא ספרה הראשון.
עלילת הספר העבריות כואבת מציגה אירועים וחומרים היסטוריים אמיתיים לצד מצבים מומצאים־בדיוניים. היא מתמקדת בדמותו הטרגית של הרקדן החידתי ברוך אגדתי. ולצדו דמויות משניות – סופרים, משוררים, ציריים, אספני אמנות, מבקרי אמנות ומוזיקה, שחקני ובמאי תיאטרון – שחיו ויצרו בתל אביב בשנות ה־20 וה־30 של המאה שעברה. כולם עסקו בחיפוש אחר מרכיבים של עבריוּת בתחומי התרבות השונים. העבריוּת נתפסה כתופעה המביאה לתמורה חילונית בתפיסה המסורתית של ה"יהדוּת" בתפוצות. זו נחשבה רחוקה הן פיזית, הן אינטלקטואלית, מייחודה של התרבות העברית המודרנית הנוצרת בארץ ישראל ובמיוחד בתל אביב.
הקרבה המקצועית והאישית של הדמויות מאפיינת טרגיוּת. היא משקפת את אכזבתם מהיחס שזכו לו מידי פוליטיקאים ומעמיתים למקצוע. תוכן השיחות שהם מנהלים בדיוניהן מבוסס על זיכרונות שכתבו ועל התבוננות חודרת ברישומים ובציורים בני התקופה תוך ניתוחם הצורני והאיקונוגרפי.
שתי גישות קוטביות מאפיינות את התקופה: מחד גיסא אינדיבידואליזם בורגני ומאידך גיסא קולקטיביזם. חלוצי. אגדתי, ממוביליה של הראשונה, מייצג את מאבק הדמויות היוצרות לשימוּר ההיבט האינדיבידואלי ביצירותיהם וכמו כן את כישלונם, בכניעתם לגישה השנייה שהייתה למקובלת ונחשבה "נכונה".
זהו ספר פרוזה שני של אליק מישורי , היסטוריון אמנות, מבקר וחוקר מקורות האמנות הישראלית וזיקתה למסורת היהודית ולמחשבה הציונית. בין ספריו: לפסל אומה בוריס שץ פוגש את מחמוד מוח'תאר (רסלינג, 2024); מ"אפקים חדשים" ל"רוח אחרת" : אמנות ישראלית 1988-1948 (רעננה : למדא – ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, 2019); Secularizing the Sacred: Aspects of Israeli Visual Culture (Brill, 2018)
המחיר שלנו:
67
₪