לחפש את ג׳וני מיטשל

ביולי ימלאו לי עשרים ושלוש.
הימרתי על מספר במשחק מזל. 
הקוביות הסתחררו. הפסדתי. 
(חנה סנש, בית הכלא בבודפשט, 1944)

ב־1944, קבוצה קטנה של מתנדבים מארץ ישראל, צעירים שנחלצו מאירופה לפני השואה, נשלחה לצנוח ביבשת הכבושה כדי להילחם בנאצים ולהציל יהודים. חלקם לא שבו, אחרים שרדו בדרכים פלאיות. גבורתם חקוקה במיתולוגיה של מדינת ישראל. אבל "צנחני היישוב" הם לא רק מיתוס. הם היו אנשים בשר ודם, סוערים, מהורהרים, תאבי חיים, בעלי עקרונות וחלומות. כל אחד מהם נטש את המקלט השברירי שמצא בארץ וקפץ מהמטוס אל הלא־נודע.

חנה סנש נקרעה בין שאיפותיה האישיות לחיי הקיבוץ; היא לא רצתה להיות פועלת פשוטה. חביבה רייק שברה לבבות ומוסכמות; מעולם לא עִניין אותה מה אמרו עליה. את אנצו סירני אפילו בן־גוריון לא הצליח לעצור; הוא לא הסתפק בתפקיד שיועד לו. וחיים חרמש, הילד הבורגני שנולד מחדש כחלוץ, פירפר במצנח כמו עטלף בעל כנפיים ענקיות ואצר כל פרט כדי שחבריו והוא לא יישָכחו.

הספר לחפש בן אדם, ששמו לקוח ממילות שיר שכתבה חנה סנש, הוא מסע היסטורי, ספרותי ואישי בעקבות הלב הפועם והראש ההומה של הצנחנים היהודים – והשליחות הבלתי־אפשרית שקיבלו על עצמם. ברגישותו הנדירה ובסקרנותו הנועזת מאיר מתי פרידמן את סיפור חייהם ומותם. במסעו בספר, ובמסענו איתו, הוא מגלה מי הם היו באמת, מפענח באמצעותם את ימי ההווה, ומנסה להבין איך, אף על פי שכשלו במשימתם הרשמית, הצליחו בכל זאת לשנות את פני העתיד.

מתי פרידמן הוא עיתונאי וסופר. מחבר רב המכר דלעת, מוצב אחד בלבנון, שנבחר ב־2016 לרשימת הספרים הטובים של ה"ניו יורק טיימס" והאתר "אמזון", מסתערבים, אגדה ישראלית, שזכה בפרס "נתן" לספרות יהודית ובפרסים נוספים, תעלומת הכתר, תחקיר על גורלו של כתב יד עתיק של התנ"ך, שזכה בפרס סמי רוהר לספרות בארה"ב, ומי באש: לאונרד כהן במלחמת יום הכיפורים, שעובד למופע מצליח. ספריו ראו אור בשפות רבות. כתבותיו התפרסמו ב"ניו יורק טיימס", במגזין "אטלנטיק" ובעיתונים נוספים. הוא נולד בקנדה, עלה לישראל בגיל 17 ומתגורר עם משפחתו בירושלים.

ארוחת ערב

אַתָּה רָצִיתָ חֲבִיתָה עִם תַּפּוּחֵי אֲדָמָה

אֲנִי רָצִיתִי תַּפּוּחֵי אֲדָמָה עִם בָּצָל, בְּלִי בֵּיצָה

לֹא הִצְלַחְנוּ לְהַסְכִּים.

לָקַחְתָּ לְךָ סַכִּין וּמַזְלֵג מִן הַמְּגֵרָה

אֲנִי הוֹצֵאתִי כַּף.

נְשִׁימָתוֹ שֶׁל כַּדּוּר הָאֲדָמָה הַמִּסְתּוֹבֵב כְּבֵדָה

וּבַמַּחְזוֹר הַפּוֹעֵם כָּתוּב שׁוּב חֻרְבָּן.

הָאֲוִיר מוּצָק, נִשְׁאָר בְּצוּרַת הַגּוּף

אִם נַעֲבֹר דַּרְכּוֹ, נוֹתִיר חוֹתָמוֹת אֲנִי מְאֻבָּנוֹת אַחֲרֵינוּ.

לְאָן נֵלֵךְ מִכָּאן?

"אֵין לָדַעַת מָה יִקְרֶה בַּשָּׁעָה הַבָּאָה", כותבת רינה לבנון, בספר ביכורים מרענן ולופת. חוסר הידיעה הזה, שהופך למצב קיומי של ממש, מעמיד את הדוברת בשירים בגובה עיניהם של ילדיה המבקשים שתעניק להם בטחון. אלא שלבנון מציעה דבר מה אחר – כנות מפליגה והתבוננות אמיצה: "אֲנִי רַק יוֹדַעַת שֶׁאֲנִי רוֹאָה אוֹתָךְ עַכְשָׁו". ביד אמן, מצליחה לבנון לשרטט את נקודת שיווי המשקל המתערער ברגעי פחד, אכזבה ונטישה, ולשמוט את הקרקע תחת רגלי הקורא.

מול חוסר האונים הזה, מציעים השירים שני ערוצי פעולה. הראשון הוא הרחבת המבט החוצה, אל העצים, הפרחים ועונות השנה, שהופכים לעדויות לחיים ולכוחם לגבור על המשבר: "סַיְּפָן חָרְפִּי וָרֹד פּוֹרֵחַ פִּתְאוֹם / בְּלֵב תְּעוּקַת הַסְּתָו". השני הוא החיבור לדמיון. לעיתים הדמיון הזה מעמיד תמונות במימדים מיתיים, ולעיתים הוא מייצר אפקט קומי וגרוטסקי ביחס למה שנדמה תחילה למאיים. בשני המקרים, הוא מאפשר לה לעצב מחדש את יחסה אל העבר ולהתייצב באומץ מול ההווה והעתיד.

יוני דוד

רינה לבנון היא יוצרת בין-תחומית, יזמית ואשת-חינוך. מכהנת כְּרַבַּת-קהילה וחיה עם משפחתה על שפת השבר הסורי-אפריקני, בעמק החולה שבגליל העליון. חתך הזהב הוא ספרה הראשון.